בניגוד לבית המשפט המחוזי, ביהמ"ש העליון סבר כי ועדת האתיקה, בהיותה גוף "אכיפה-תביעה", רשאית להיעזר בגורמים חיצוניים על מנת לברר תלונות וחשדות נגד עורכי דין.
ביהמ"ש העליון הפך את החלטת ביהמ"ש המחוזי וקבע כי הרשעתו המשמעתית של עורך דין במספר עבירות על חוק לשכת עורכי הדין תעמוד על כנה.
בשאלה החשובה והמעניינת שנדונה במספר ערכאות, השופטים מני מזוז, ניל הנדל וענת ברון, קבעו כי לוועדת האתיקה של הלשכה יש סמכות להיעזר בשירותים של חוקר פרטי לצורך בירור תלונות וחשדות נגד עורכי דין.
הפרשה החלה בקובלנה משמעתית שהגישה ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב נגד עורך דין מסוים בעקבות כנס לניצולי שואה יוצאי מרוקו ועיראק שערך במסגרת עיסוקו כעורך דין. הקובלנה הוגשה על סמך דו"ח חוקר פרטי לאחר שהוועדה שכרה את שירותיו של משרד חקירות שיבדוק את אופי האירוע.
ממצאי החוקר העלו כי עורך הדין הביא את צוות משרדו למקום, שם ישבו וסייעו לבאי הכנס למלא טפסים, כאשר המוזמנים שויכו לעורכי דין על פי תחומי התמחותם בסוגים שונים של תביעות פיצויים.
בית הדין המשמעתי קבע כי המפגש נערך באופן "מביש" של התקהלות המונית, כאשר עורך הדין משלח "בלי טיפה של כבוד" כל מי שנולד אחרי אוגוסט 1943.
נוכח האמור, הוא הורשע בעבירות של ביצוע מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, שידול לקוחות באמצעות אחר ועשיית פרסומת באמצעותו. על עורך הדין הוטלו עונשים של שלושה חודשי השעיה על-תנאי ונזיפה, והוא חויב בהוצאות לטובת הלשכה בסך 5,000 שקל.
בית הדין הארצי של הלשכה דחה את ערעורו, אולם בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעורו, מאחר שהסכים עם טענתו, שלפיה לוועדה לא היתה סמכות לשלוח חוקר פרטי לעקוב אחר אחד מחבריה, כך שיש לפסול את ממצאי החקירה.
בעקבות זאת הגישה הוועדה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, בה טענה כי מדובר בתקדים שמעורר שאלה כללית חשובה בדבר גבולות סמכותן של ועדות האתיקה באיסוף ראיות ובירור תלונות לעבירות אתיות.
לגופו של עניין נטען בין היתר כי ביהמ"ש המחוזי ביצע הקבלה שגויה מיסודה, בין ועדת האתיקה לבין ועדה רפואית לחוק הנכים (לגביה נקבע בעבר כי אינה מוסמכת לערוך חקירה סמויה הפוגעת בזכותו של נכה לפרטיות).
בירור ולא חקירה
לאחר שניתח ושקל את הדברים, השופט מזוז קבע כי "לא היה בסיס – משפטי או עובדתי – לקבוע כי בנסיבות ענייננו חרגה ועדת האתיקה מסמכותה, וכפועל יוצא כי הראיות שנאספו במסגרת הבירור שביצעה הושגו באופן בלתי חוקי המחייב את פסילתן".
בדומה לעמדה שהעלתה המערערת, השופט הבהיר כי בשונה מוועדות רפואיות, ועדת האתיקה בהיותה "הקובל" היא צד בהליך ומהווה גוף "אכיפה-תביעה". השופט הבהיר כי אמנם לוועדה אין סמכויות חקירה כגון ביצוע מעצר, חיפוש וכיוצא באלה, אולם יש לה סמכות בירור, במסגרתה היא רשאית להסתייע באופן סביר בגורמים חיצוניים לצורך איסוף מידע ופעולות בירור חשדות ותלונות.
השופט אף הזכיר שבמקרה זה לא בוצעו נגד עורך הדין "פעולות חקירה" או "חקירה סמויה", אלא החוקר הפרטי הלך לכנס פתוח לציבור שנערך במתנ"ס ציבורי. הוא לא עקב אחר עורך הדין ולא חדר למרחב הפרטי שלו.
בסיכומו של דבר הוחלט לקבל את הערעור, כך שההרשעה והעונש יעמדו על כנם. עורך דין ("המשיב" בהליך") חויב בהוצאות המערערת בסך 15,000 שקל.
- ב"כ המבקשת: עו"ד אשרת חנוך, עו"ד אריאל שניאור, עו"ד סמי פרטיאלי
- ב"כ המשיב: עו"ד ערן זהר, עו"ד שלי וקנין-אדם, עו"ד מנחם מושקוביץ
עו"ד מייק יורק-ריד
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.