בית המשפט דחה את בקשת הערעור שהגישו בעלי דירות שמתנגדים לפרויקט פינוי-בינוי בירושלים, לאחר שסבר כי מטרתם היא למשוך את הקץ.
לפני מספר שנים, פנתה היזמית "רובע 1" לדיירי קריית משה בירושלים, בהצעה לבצע פרויקט פינוי-בינוי על פני כמה רחובות בשכונה. הפרויקט היה אמור להתבצע בשלבים נפרדים, כשבשלב הראשון יפונו 28 יחידות דיור וייבנה במקומן מגדל מגורים אחד, ובשלב השני יפונו יתר הדירות, וייבנה במקומן מגדל מגורים שני.
לייעוץ בתחום?
פנו ל- עורך דין פינוי בינוי
בעקבות סירובם של מספר בעלי דירות לפרויקט, הדיירים שמעוניינים בו תבעו בביהמ"ש המחוזי בירושלים פיצוי של 3.1 מיליון שקל על הנזק שהסרבנים גורמים להם בהתנגדותם הבלתי סבירה לפרויקט.
בדצמבר 2013 התביעה נדחתה. ביהמ"ש חילק את הפרויקט לשניים וקבע כי הדיירים לא הוכיחו שארבע חמישיות מהדירות במקבץ (של השלב הראשון) הסכימו לעסקה, ומשכך תנאי "הרוב המיוחס" שקובע החוק לא התקיים.
אף שקביעה זו הספיקה כדי לדחות את התביעה, עיקר הדיון הוקדש לשאלת סבירות הסירוב, תוך שנקבע כי מדובר בעסקה כדאית מבחינה כלכלית, שאילו היה לה רוב, התובעים היו זוכים לפיצוי.
עשרה חודשים לאחר מכן, הגישה היזמית תביעה חדשה, שלטענתה צריכה להתקבל כעת, משום שכל בעלי הדירות, למעט שני הנתבעים, נתנו את הסכמתם לעסקה, והושגו כל האישורים לעבודות.
הנתבעים דחו את הטענות העובדתיות, ואף חלקו על ההנחות שנקבעו בפסק הדין הראשון.
התובעת ביקשה שביהמ"ש ידון רק בשאלת הרוב שהשתנה, ולא יפתח מחדש את הדיון בשאלת כדאיות העסקה. הנתבעים לעומתה ביקשו שהשאלה כן תיבחן מחדש, מאחר שלטענתם הנסיבות השתנו.
באוגוסט 2015 נתן ביהמ"ש החלטת ביניים, והחליט שלא לדון בשנית בשאלת כדאיות העסקה. שלושה חודשים לאחר מכן, ביקשו המתנגדים לערער עליה לביהמ"ש העליון.
לטענתם, החלטת ביהמ"ש בנוגע לכדאיות הכלכלית לא הייתה חיונית לפסק הדין הראשון, לאחר שדחה את התביעה בשל היעדרו של הרוב המיוחס.
היזמית טענה, לעומתם, כי דרישתם לנהל מחדש את ההליך היא חסרת תום לב. לטענתה, העובדה שהמתינו עד הדקה התשעים והסתירו את כוונתם להגיש את בקשת הערעור, מעידה על ניסיון נוסף לעכב את הפרויקט, כפי שהם עושים כבר שנים רבות. לטענתה, הלחץ שהם מפעילים עליה גורם לה להפסדי ענק.
הליך משפטי ככלי נשק
השופטים נועם סולברג, צבי זילברטל ויורם דנציגר סברו כי הבקשה מעלה שאלות מורכבות, ובכל זאת יש לדחות אותה.
עיקר הקושי נובע מכך שמדובר שהקביעה לגבי כדאיות העסקה היא "ממצא מזיק" (פסק הדין ניתן לטובת המבקשים אך קבע ממצא שמזיק להם). ממצא כזה אמנם אינו חיוני לפסק הדין, אולם המבקשים לא רשאים לערער עליו מאחר שזכו בתביעה.
אולם, מאחר שבמקרה זה גם כך מדובר בבקשת רשות ערעור שהוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב, השופט לא נכנס למורכבות השאלה.
בכל מקרה, נפסק כי בקשת רשות הערעור אכן הוגשה בשיהוי ובחוסר תום לב 72 ימים אחרי שניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי. בזמן הזה ההליכים במחוזי נמשכו, כשהמבקשים לא טרחו, ולו פעם אחת, לציין כי בכוונתם לערער.
השופטים הסבירו כי ביהמ"ש לא נוטה לדחות בקשות ערעור מטעמי שיהוי בלבד, אולם במקרה זה הדבר מוצדק, שכן לדעתם, הדיירים השתמשו בהליכים המשפטיים ככלי נשק לעיכוב הפרויקט במטרה להוליכו שאולה.
לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ המבקשים: עו"ד צבי שוב, עו"ד קורל בלאיש
- ב"כ המשיבים: עו"ד יואב הירש, עו"ד הדס פורת-רואש
* עורך דין גד שפסלס ממשרד טרייסטר-שפסלס העוסק בפינוי בינוי ודיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.