חברה שמייצרת רהיטים לבתי כנסת תבעה מתחרה לאחר שגילתה שהעתיק עיצוב שלה עבור ארון קודש בבית כנסת בנתניה. טענתו כי האלמנטים ״אוניברסליים״ נדחתה
בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל לאחרונה תביעה שהגישה ״תעשיות רהיטים לביא״ נגד מתחרה שלה בגין הפרת זכויות יוצרים. בפסק הדין נקבע כי הנתבע השתמש בהדמיות של החברה כדי לעצב ארון קודש לבית הכנסת ״דביר קדשו״ בנתניה. הוא יפצה את התובעת ב-75,000 שקל.
התובעת, אגודה שיתופית חקלאית העוסקת בייצור רהיטים לבתי כנסת, סיפרה כי ב-2009 החלה משא ומתן ממושך עם נציגי בית הכנסת לצורך ייצור ארון קודש. במסגרת המגעים בין הצדדים היא הפיקה 12 הדמיות ממוחשבות, כשהאחרונה שבהן הועברה לנציגי בית הכנסת ביוני 2015.
בשלב זה החליט בית הכנסת שלא להתקשר עמה לגבי ייצור ארון הקודש, ורכש ממנה מושבים בלבד.
לאחר זמן מה נודע לה כי הנתבע, באמצעות חברת ייצור רהיטים שבבעלותו, ייצר ארון קודש לבית הכנסת על בסיס הדמיות 11 ו-12 שלה. זאת, ללא רשותה ותוך העתקת ההדמיות.
התובעת צירפה תמונות של ארון הקודש וטענה כי ״מדובר בהעתקה מלאה וברורה״. היא הדגישה כי ההדמיות הן ״יצירה מקורית״ ו״יצירה אמנותית״ כמשמעותן בחוק זכויות יוצרים. לגרסתה, הנתבע קיבל את ההדמיות ככל הנראה מבית הכנסת ובכל מקרה, ידע או היה עליו לדעת כי הן מוגנות בזכויות יוצרים.
הנתבע דחה את הטענות וטען כי מטרת התובעת היא להתנכל לו ולהרתיעו לנוכח התחרות העסקית ביניהם.
לגופו של עניין הוא טען כי בתחילת 2015 פנה בית הכנסת לחברה שלו וביקש להזמין מספר רהיטים וביניהם ארון קודש. גבאי בית הכנסת ביקש שיסופק ארון ״בסגנון מרוקאי״ ובהתאם, מעצב מטעם החברה שלו הכין שני דגמים. בסופו של דבר הארון יוצר על פי אחד מהדגמים האלה בתוספת שינויים קלים שביקש הגבאי.
עוד נטען כי מדובר בדגם שמעצב החברה יצר בהשראת אלמנטים מוכרים וידועים מסגנון העיצוב המרוקאי המסורתי, שהם בבחינת "נחלת הכלל". הנתבע הוסיף כי אין זו הפעם הראשונה בה החברה מייצרת ארון קודש עם עיטורים דומים.
״תמונה אחת שווה אלף מילים״
אך השופטת תמר נאות פרי קיבלה את התביעה. היא הבהירה כי עיצוב ארון הקודש וההדמיות מהווים יצירה אמנותית מקורית מוגנת של התובעת וניכר כי הם תוצר של השקעה וכישרון. בנסיבות אלה הנתבע לא היה רשאי להעתיק את ההדמיות או ליצור ארון קודש על סמך העיצוב ללא היתר מהתובעת.
עוד קבעה השופטת כי ההדמיות הועתקו על ידי הנתבע וציינה בהקשר זה כי ״תמונה אחת שווה אלף מילים״. היא ציינה כי יש בין הארון שנבנה בפועל לבין ההדמיות יש נקודות דמיון רבות ומהותיות. גם בהנחה שהעיצוב כולל מוטיבים אוריינטליים מסורתיים מקובלים, הרי שהבחירה באלמנטים הספציפיים והארגון והסידור שלהם בוודאי שאינה ״מקובלת״ או עולה כדי ״נחלת הכלל״.
לכך מצטרפת העובדה כי הנתבע לא הביא לעדות את מעצב החברה שלו ולא הוכיח שהוא עיצב בעצמו את הארון.
השופטת העריכה את הפיצוי לו זכאית התובעת בסכום של 60,000 שקל. הנתבע חויב בנוסף בהוצאות בסך 15,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד שבח ילון
- ב"כ הנתבעת: עו"ד עפרה אורנשטיין
עו"ד עפר גמליאל עוסק/ת ב- אזרחי ומסחרי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.