ועדות התכנון לא אישרו את מלוא תכנית הבנייה שהגישה יזמית תמ"א 38. ביהמ"ש דחה את עתירתה נגד החלטותיהן בנימוק שהוועדות איזנו כראוי בין האינטרסים השונים.
בית המשפט לעניינים מנהליים בלוד דחה את עתירתה של "קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים" נגד ועדת הערר לתכנון ובנייה במחוז מרכז במסגרתה ביקשה לאשר בניית ממד"ים של 9 מ"ר במסגרת פרויקט תמ"א 38 ברעננה. השופט שמואל בורנשטין לא מצא הצדקה להתערב בהחלטת הוועדה.
העניין החל בשנת 2014, כאשר החברה הגישה תכנית בנייה לפי תמ"א 38 לאישור, אולם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ברעננה, ואחריה ועדת הערר של מחוז מרכז, החליטו לאשר את בקשתה באופן חלקי בלבד.
במרכז העתירה עמדה החלטת ועדת הערר שלא לאשר את בקשת החברה לאשר לה הקלה מקו הבניין וסטייה לרחוב לשם בניית חדרי ממ"ד בשטח של 9 מ"ר.
ועדת הערר קבעה כי שטחי הממ"דים שאישרה הוועדה המקומית בהחלטתה (כ-6 עד 6.5 מ"ר), ענו על דרישות המינימום הקבועות בתקנות ההתגוננות האזרחית, וכי החלטתה שלא לחרוג מקו בניין של 2 מ' קדמי לחזית הרחוב אינה מצדיקה התערבות.
ועדת הערר אף הבהירה כי אישור החריגה רק יעצים את השונות של הבניין ביחס לסביבה.
בעתירה נגד ההחלטה הציגה החברה שורה של טענות שלפיהן מתכונת הבנייה שאושרה פוגעת בזכויותיה ובדיירים.
צריך גם להתאים לסביבה
בפתח נימוקיו השופט בורנשטין הזכיר שבתי המשפט אינם יושבים כערכאת ערעור שמחליפה את שיקול דעתם של מוסדות התכנון. לפי השופט, היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדות מצומצם, כך שכל עוד לא נפל פגם לא סביר בהליך או בשיקול הדעת של הוועדה באופן, בית המשפט ייטה שלא להתערב.
השופט הוסיף כי באופן כללי, תמ"א 38 מעניקה לוועדות התכנון שיקול דעת נרחב לעניין עצם אישור זכויות הבנייה וכיצד יש לממשן.
לגופו של עניין, השופט הגיע למסקנה שהחלטת ועדת הערר "ראויה ומנומקת כדבעי". לטעמו, השיקול שבגינו סורבה בקשת החברה לאשר חריגה מקווי הבניין הוא "שיקול אדריכלי-תכנוני ברור, המצוי בגדר השיקולים אותם רשאית הוועדה לשקול שעה שהיא בוחנת בקשה להיתר".
"בסופו של יום, החלטת ועדת הערר אפשרה לעותרת להקים ממ"דים העומדים בדרישות הדין, ובמידה מסוימת אף באופן העולה על המינימום המתחייב", כתב.
בנסיבות אלה, השופט השתכנע שהוועדה ביצעה איזון ראוי בין השיקולים המתחרים – רצון לחזק פרויקטים לפי תמ"א 38 ולהקים מרחבים מוגנים מפני רעידות אדמה, לבין הרצון לשמור על קו הבניין כך שיתאים לסביבה.
בתוך כך השופט דחה את טענת העותרת שלפיה רק לפיקוד העורף יש סמכות בנוגע לגודל הממ"דים בפרויקטים לפי תמ"א 38, ורק "בהתקיים נסיבות חריגות ולפיהן אין אפשרות לבנות ממ"ד תקין".
השופט כתב כי "קבלת גישה פרשנית מצומצמת זו משמעה העדר יכולת ממשית לערוך איזון ראוי ומידתי בין האינטרסים השונים. יתר על כן, העותרת לא הביאה כל ראיות לסתור את טענת המשיבות לפיה פיקוד העורף נוהג לאשר ממ"דים שגודלם מתחת ל-9 מ"ר, כדבר שבשגרה".
העותרת חויבה לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 שקל.
· שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד נתן שטיינברג
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.