העירייה דרשה שלא להחיל הנחה של 50% בארנונה על מחסן, מאחר שהוא נמצא בתוך חנות ואין לו כניסה נפרדת. השופט: "מבקשת לקרוא להגדרה שבצו הארנונה מילים שאינן בה"
בפסק דין שפורסם לאחרונה דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בלוד ערעור שהגישה מנהלת הארנונה של עיריית ראשון לציון על החלטה המקנה לעסק מסוים הקלה משמעותית בתעריף הארנונה. מדובר בהנחה של 50% שניתנה עבור מחסן שמצוי בחלקה הפנימי של חנות. עמדת העירייה הייתה שרק מחסנים חיצוניים זכאים להנחה, אך השופט שמואל בורנשטיין דחה את הטענה.
הסכסוך נסוב על פרשנות המונח "מחסן" כהגדרתו בצו הארנונה של עיריית ראשון לציון, שקובע בין היתר כי מחסן הוא "מבנה המשמש לאחסנת טובין של בית העסק, ובלבד שהכניסה אליו אינה מהכניסה הראשית לעסק כך שהלקוחות אינם מבקרים בו". החשבת חדר מסוים כ"מחסן" מקנה לו הנחה של 50% בארנונה.
המשיבה הינה בעלת חנות בעיר שבחלקה האחורי מצוי חדר עם דלת המשמש לאחסנת סחורה. לחדר הזה לא נכנסים לקוחות והוא לא משמש למכירה. ואולם, מאחר שאי אפשר להגיע לאותו חדר אלא דרך הכניסה הראשית של החנות, סברה העירייה שלא מדובר ב"מחסן" כך שעל החנות לשלם עבורו ארנונה מלאה. לעמדת העירייה, רק מחסן שהכניסה אליו היא חיצונית ונפרדת מהכניסה לחנות עצמה, זכאי להנחה.
אלא שבאפריל אשתקד דחתה ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ראשון לציון את עמדת העירייה. הוועדה קבעה שאין בצו הארנונה זכר לדרישה שלפיה על הכניסה לחדר האחסון להיות נפרדת מהכניסה הראשית לעסק כדי להקנות לו מעמד של "מחסן". מכאן הערעור שהוגש לבית המשפט ביוני הקודם.
לשיטת העירייה, כוונת הצו היא להעניק הנחה בארנונה רק למחסנים שהכניסה אליהם מתבצעת שלא דרך הכניסה הראשית לעסק. לדבריה, זוהי הדרישה גם בצווי ארנונה של עיריות אחרות. במסגרת זו העלתה העירייה חשש שאם החלטת הוועדה תיוותר על כנה, עסקים רבים בעיר יהפכו בקלות את אחד מחדריהם הפנימיים ל"מחסן" כדי ליהנות מהנחה בארנונה.
גם מרתף אינו חיצוני וזכאי להנחה
אבל השופט בורנשטיין דחה את הפרשנות שהציגה העירייה. הוא ציין אמנם שגם עמדת הוועדה אינה חפה מקשיים, ובפרט היא לא התמודדה עם החשש מפני הפיכת חדרים בעסקים ל"מחסנים" הנהנים מהנחה ניכרת בארנונה. אלא שכמדיניות יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה עם הנישום. כלומר, גם מחסנים פנימיים זכאים להנחה, ובלבד שהם "אמיתיים".
"מטרתה האחת והיחידה של ההגדרה היא להבדיל בין בית העסק גופו, אליו נכנסים הלקוחות ובו מתבצעת פעולת המכירה, לבין אותו חלק בעסק המשמש לאחסנת הטובין, לקוחות אינם מגיעים אליו והוא נפרד ומובדל מבית העסק, דהיינו שהשימוש בו הוא ב'עצימות' נמוכה יחסית ולפיכך ראוי להנחה מארנונה", כתב השופט.
לדבריו, המלים "כך שהלקוחות אינם מבקרים בו" שבהגדרת "מחסן" מטרתן לפרש ולהבהיר את התנאי שלפניהן ("ובלבד שהכניסה אליו אינה מהכניסה הראשית"), ולמעשה כל חלקי ההגדרה נועדו לאותה מטרה: להביא לכך שרק מחסן "אמיתי", בין אם חיצוני או פנימי, יהנה מהנחה. חיזוק למסקנתו זו מצא השופט בכך שגם מרתפים וגלריות, הגם שאינם חיצוניים ומשמשים לאחסון, נהנים מהנחה דומה בארנונה.
עוד הוא ציין כי בטיעוניה מבקשת העירייה למעשה לקרוא לתוך הגדרת "מחסן" מלים שאינן מצויות בה. כך למשל, היא מבקשת להוסיף להגדרה את התנאי שלפיו "הכניסה היא נפרדת", אף שאין לכך זכר במילות ההגדרה.
בנסיבות אלה ערעור העירייה נדחה והיא חויבה לשלם למשיבה הוצאות בסך 20 אלף שקל.
- ב"כ המערערת: עו"ד ניר רוקח ועו"ד מיכל יהושע
- ב"כ המשיבה: עו"ד ענבל שמול-רביב
לפסק הדין המלא בתיק עמ"נ 41304-06-23
עו"ד דוד ליפשיץ
עוסק/ת ב-
מיסים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין