בית המשפט השיב לשאלה התקדימית והמטלטלת הזאת בשלילה. נקבע שהמנוחה רצתה אמנם ילדים בחייה ועם בעלה, אבל לא שאישה אחרת תגדל אותם 20 שנה אחרי מותה
סוגיה תקדימית ודרמטית במיוחד נדונה לאחרונה בבית המשפט למשפחה בירושלים. בלב הדיון ניצבה השאלה האם יש לאפשר לגבר להשתמש בעוברים שנוצרו מזרעו ומהביציות של אשתו המנוחה לפני כעשרים שנה, על מנת לשתול אותם ברחמה של אשתו הנוכחית. השופט הבכיר איתי כץ דחה את הבקשה בנימוק שהיא אינה עולה בקנה אחד עם רצונה המשוער של המנוחה.
אשתו הראשונה של התובע חלמה מאז ומתמיד להביא ילדים לעולם. גם אבחונה כחולה בלוקמיה (סרטן הדם) בתחילת שנות האלפיים לא עצר בעדה מלהתחיל בטיפולי פוריות, חרף הסכנה לחייה. למרבה הצער, אחרי שנתיים של טיפולים קשים שבמסגרתם נוצרו 17 עוברים מוקפאים מביציות המנוחה וזרע התובע, היא הלכה לעולמה.
כשמונה שנים לאחר מכן, ב-2011, נישא התובע לאשתו הנוכחית, אשר הייתה במועד החתונה כבת 35. הם הצליחו להביא לעולם בן בדרך טבעית ולאחר מכן נתקלו בקשיים ופנו לטיפולי פוריות. לאחר מספר סבבי הפריה חוץ גופית שנכשלו, הומלץ לאשת התובע להסתייע בתרומת ביצית. בשלב זה חלף במוחו של התובע רעיון: להשתמש בעוברים המוקפאים שלו ושל אשתו המנוחה, ולשתול אותם ברחמה של אשתו הנוכחית.
בבית המשפט סיפר האיש, בין היתר, שאשתו הראשונה נולדה למשפחת ניצולי שואה אשר ראתה בהבאת ילדים לעולם כניצחון על הצורר הנאצי. לדבריו, כל מי שהכיר אותה יכול להעיד שהיא הייתה רוצה לאפשר לו לעשות שימוש בעוברים כדי להביא ילדים. בתוך כך הוא הוסיף כי בזמן שחלף הוא עבר כריתת אשך וכעת הוא סובל מספירת זרע נמוכה, כך שאם לא יתאפשר לו להשתמש בעוברים המוקפאים, תיפגע יכולתו להביא ילדים משלו.
מנגד טענה המדינה שבהעדר הוכחה לרצון המנוחה להבאת ילדים - בחלוף שני עשורים ממותה ועם אישה אחרת - הרי שאין לאשר את הבקשה.
מימוש רצונם, לא רצונה
"סוגיה זו, אליה נדרש לראשונה בית משפט בישראל הינה תקדימית ומורכבת שמעורבים בה שיקולים אתיים, הלכתיים ומוסריים, וההכרעה בה אינה קלה כלל וכלל", ציין השופט כץ. הוא הסביר שהנושא היחיד אותו יש לבחון הוא רצונה המשוער של המנוחה בקשר למה שייעשה בעוברים אשר הופרו מביציותיה.
השופט קבע כי התובע ואשתו לא הוכיחו שהמנוחה אכן הייתה רוצה שהם יביאו לעולם ילדים בעזרת הביציות שלה בדרך המבוקשת. כך, הם לא הציגו מכתב או צוואה שכתבה המנוחה אשר מוכיחים שהיא השתוקקה להביא ילדים לאחר מותה, ובטח שלא בנסיבות הקיימות - בחלוף 20 שנה ועם אישה אחרת. הלכה למעשה התרשם השופט שהמנוחה האמינה בכל מאודה שתחלים ממחלתה ולכן פנתה לטיפולי פוריות, מתוך תקווה להפוך לאימא בעצמה ולגדל את הילד שייוולד עם בעלה.
בתוך כך השופט התרשם שלמעשה, כוונתם האמיתית של בני הזוג היא לממש את הרצון שלהם להביא ילדים לעולם, ולא את רצון המנוחה. הוא הדגיש בקשר לכך שבני הזוג ביקשו להשתמש בעוברים רק אחרי שעברו בעצמם 14 סבבי טיפולי פוריות כושלים, ולאחר שהתברר כי אשת התובע זקוקה לתרומת ביצית, והדבר אומר דרשני.
לפיכך השופט דחה את הבקשה מבלי לחייב את התובעים בהוצאות, נוכח רגישות הסוגיה וההבנה ללבם ולצערם.
- ב"כ התובעים: עו"ד דפנה כהן סטאו
- ב"כ הנתבעת: עו"ד יעל רוד סליטן (פמ"י אזרחי)
עו"ד מיה רשל ארבל
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.