בני הזוג קבעו בהסכם הגירושין שהאישה תקבל אחוזים משווי דירה שהבעל יקבל במסגרת עסקת קומבינציה שביצע המושב בו התגורר. אלא שבמקום דירה הוא קיבל כספים, והאישה נאלצה להילחם על מה שמגיע לה.
בית הדין הרבני הגדול בירושלים קיבל לאחרונה ערעור שהוגש על פסיקת בית הדין האזורי בפתח תקווה, והורה לאדם להעביר לגרושתו חלק מהכספים שקיבל במסגרת עסקת קומבינציה, אף שבהסכם הגירושין הוסכם על הענקת אחוזים משווי הדירה שיקבל מהעסקה. למרות הניסוח הברור של ההסכם, דייני הערעור פירשו את ההסכם בהתאם לציפייה של האישה לקבל תמורה הולמת עבור ויתוריה הגדולים על הרכוש המשותף.
בני הזוג התגרשו באפריל 2002 לאחר שעיגנו בהסכם גירושין שאושר בבית הדין הרבני את אופן חלוקת הרכוש המשותף. במסגרת ההסכמות, האישה ויתרה על חלקה בנחלה השייכת לבעל במושב במרכז הארץ, בתמורה ל-150 אלף דולר. לצד הסכמה זו, השניים סיכמו כי אם במהלך שבע השנים שלאחר עריכת ההסכם הבעל יקבל זכויות בדירה או קרקע מטעם פרויקט של המושב, יהיה עליו להעביר לאישה 10% משווי הזכויות ועוד 10% שיחולקו שווה בשווה בין שתיים מתוך שלוש בנותיהם.
ארבע שנים לאחר מכן, המושב חתם על הסכם קומבינציה עם חברה קבלנית וב-2012 הבעל זכה במסגרתה בכסף במקום בדירה. הסכום שקיבל מהמושב עמד על 283,500 שקלים.
לאור האמור, האישה פנתה ב-2013 לבית הדין הרבני בפתח תקווה וביקשה להורות לגרוש לשלם לה את חלקה בהתאם להסכם הגירושין.
לפני כשנה התביעה נדחתה, מאחר שהדיינים סברו שהסכם הגירושין הקנה לאישה זכויות בנכס נדל"ן ולא בתמורה כספית.
אך האישה לא ויתרה וערערה לבית הדין הרבני הגדול בטענה שבית הדין האזורי פירש את ההסכם באופן שגוי.
לשיטתה, ההסכם חל גם על הכספים שהועברו לגרוש שלה מאחר שהם התקבלו כתוצאה ממכירת דירה שלכאורה הוא אמור היה לקבל במסגרת עסקת הקומבינציה. בתוך כך, האישה ציינה כי ההסכם נערך בידיעה שהגרוש יקבל תמורה כלשהי מהמושב וזו הייתה הסיבה היחידה שבגינה הסכימה לוותר על זכויותיה בנחלה תמורת סכום זעום.
כוונת הצדדים
ואכן, הדיינים הרב יצחק אלמליח, הרב אליהו הישריק והרב אברהם שינדלר בחנו את הסכם הגירושין והחליטו לקבל את הערעור.
הדיינים בחנו את המקרה לפי ההלכה העברית וקבעו כי היא מתירה לפרש הסכמים השנוייים במחלוקת פרשנית בין הצדדים להם גם אם נוסחו בצורה ברורה.
בהקשר זה, הדיינים התרשמו כי אף שהסכם הגירושין התייחס במפורש רק לאחוזים מזכויות בדירה, הכוונה של האישה הייתה לקבל חלק מכל תמורה שיקבל במסגרת עסקת הקומיבנציה – כולל תמורה כספית – שכן מטרתה הייתה לקבל פיצוי על כך שוויתרה על זכויותיה בנחלה.
"ודאי שלאישה לא היה אכפת אם הבעל יקבל דירה או סכום כספי כלשהו" כתבו הדיינים בפסק הדין, וציינו כי פרשנותם הולמת גם את חוק החוזים, המאפשר לפרש הסכמים בהתאם לנסיבות עריכתם וכוונת הצדדים במועד החתימה.
בסופו של דבר, הגרוש חויב לשלם לאישה 10% מהתמורה שקיבל – 28,350 שקלים, וסכום דומה יחולק שווה בשווה בין בנותיהם.
עו"ד איליה וייסברג
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.