האישה ערערה לאחר שביה"ד האזורי כתב כי "נראה שעל הצדדים להתגרש", אך לא כפה גט. בפסק דין רחב יריעה, ביה"ד הגדול הסביר מדוע "האישה לא צריכה לסבול", וחייב את הבעל בגט.
בעל ואישה מנהלים מספר שנים הליך גירושין, במסגרתו התקבלו החלטות רבות. הם פרודים מזה כשנתיים, ויש להם ארבעה ילדים.
בעבר, הבעל התרועע עם נשים אחרות באתרי היכריות באינטרנט, ואף נפגש לפחות עם אחת מהן. לאחר מכן הוא עבר טיפול, והבטיח שלא יחזור לסורו והתחייב בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין שאם יעשה זאת יעביר לאשתו את חלקו בדירה.
אלא שיום אחד אשתו תפסה אותו עם טלפון נייד ובו שוב התכתבויות עם נשים, לטענתה. בתגובה, הוא השליך את הטלפון לאסלה, דבר שהקשה להגיע לקביעות חד משמעיות בעניין.
לפני כשנתיים, במסגרת הליכי הגירושין, ביה"ד הרבני האזורי כתב בהחלטתו שנראה כי הבעל חייב להתגרש וחייב בכתובה, וקרא לצדדים לנהל משא ומתן על גובה הכתובה. כלומר, בית הדין לא חִייב את הבעל באופן חד משמעי.
על החלטה זו, בין היתר, האישה הגישה ערעור בביה"ד הרבני הגדול. הנושאים העיקריים שעמדו לדיון הם האם הבעל חייב לגרש את אשתו והאם יש לחייבו לשלם את כתובתה במלואה, כולל תוספת הכתובה.
האישה טענה כי הבעל זרק את הטלפון כדי למנוע ראייה לכך שהיה לו קשר חוזר עם נשים נשואות. היא הצביעה על כך שבית הדין האזורי ציין שאפשר לבקש מאישה נבגדת שתסכים לשלום בית. לכן, היא ביקשה לחייב את הבעל בגט ולחייבו בתשלום כתובה, ולא להסתפק ב"על הצדדים להתגרש".
מנגד, הבעל ביקש שלום בית. הוא טען, בין היתר, כי אין עילה לחייב אותו בגט, ואף לא לכתוב ש"עליו לגרש את אשתו". בנושא הכתובה, נטען כי מאחר שאינו חייב בגט, ממילא גם אינו חייב בכתובה.
מי שנכווה ברותחין...
הרב הראשי לישראל דוד לאו, והרבנים אליעזר איגרא ודוד דב לבנון פרשו יריעה רחבה ומאירת עיניים, של דעות ופסיקות שונות של חז"ל לאורך הדורות.
במקרה הנוכחי, הדיינים ציינו כי "אנו סומכים על בית הדין קמא שחקר היטב את הצדדים והגיע למסקנה הנכונה, אולם אם כך היה צריך לפסוק באופן ברור יותר שהבעל חייב לתת גט לאשתו".
הדיינים הוסיפו כי אין ספק שהתנהגות כזאת של בעל שיוצר קשר עם נשים אחרות, גם אם לא בגד ממש באשתו, הוא מצב שאישה לא יכולה לחיות עמו, ולכן הדין הוא שחייב לגרש.
בפסק הדין נכתב כי "האשה לא צריכה ולא יכולה לסבול מציאות בה הבעל לא עומד בדבריו, ולאחר שהיא נפגעה כה קשה בפעם הקודמת מהתמכרותו של הבעל לעניני נשים, בבחינת מי שנכווה ברותחין יזהר בצוננים".
בנוגע לשיעור הכתובה, הדיינים התדיינו באריכות לאיזו "דרגת התנהגות" הגיע הבעל, והאם יש לחייבו בכתובה בהיותו מה שקנרא בהלכה "רועה זונות גמור", או שמא רק למדרגה שהאישה טוענת "מאיס עליי", ואז אין חיוב בכתובה ובתוספת כתובה.
בסופו של דבר, הדיינים החליטו על חיוב בדרך של פשרה. לפיכך נקבע כי הבעל חייב לתת גט, וחייב כפשרה בכתובה ובתוספת תשלום בסך 150,000 שקל.
- ב"כ המערערת: עו"ד אהרן בניסטי
- ב"כ המשיב: עו"ד מאיר שכטר
עו"ד אריה לרנר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.