משפחתו של קשיש שעבר ניתוח לכריתת רגל ביקשה לקחת אותה לקבורה בחלקה שנרכשה עבורו אך בדיעבד הסתבר כי הרגל נשלחה בטעות לבור איברים. לקשיש נפסקו עשרות אלפי שקלים פיצויים על מפח הנפש.
רגל של קשיש דמנטי נכרתה ונעלמה על אף בקשת בנו כי תובא לקבורה. פסק דין שניתן לאחרונה על ידי שופטת בית משפט השלום בתל-אביב אידית קליימן-בלק קבע כי בית החולים תל השומר והחברה קדישא התרשלו בתפקידם לשמור על האיבר הכרות ולקיים את רצון הקשיש שומר המצוות. מרב האחריות הוטל על החברה קדישא שמהראיות והעדויות בתיק עלה כי התקלה אירעה ב"משמרת שלה". לקשיש נפסקו פיצויים והוצאות של כ-50 אלף שקל.
הקשיש (71) חולה בסוכרת ודמנציה ולא מודע למתרחש סביבו. ב-2015 הוא עבר ניתוח לכריתת רגל ימין ובנו – שמונה לשמש לו כאפוטרופוס לגוף ולרכוש – חתם בשמו על טופס הסכמה שבו ביקש לשמור את האיבר הכרות כדי לקחת אותו לקבורה בקבר שנרכש עבורו. אלא שכשהמשפחה הגיעה לקחת את האיבר התברר כי הרגל נעלמה.
בתביעה שהגיש בשם אביו כעבור כשנה וחצי באמצעות עו"ד אורי וינינגר, טען הבן כי אבדן הרגל גרם לאביו מפח נפש עצום. זאת, לנוכח העובדה שמדובר באיש דתי שמאמין בתחיית המתים והיה בוודאי רוצה לפעול בהתאם להוראות הרב שאמר שצריך לקבור את הרגל בקבר שלו.
את האחריות ייחס הבן לשני הגופים שהיו אמורים לדאוג לאבר הכרות: בית החולים והחברה קדישא שהייתה צריכה לשמור עליו עד שיבוא לקחת אותה.
בית החולים, שיוצג על ידי עו"ד פזית גולבינסקי, טען כי בתחקיר שערך הסתבר כי עובד חדש של החברה קדישא עשה טעות והעביר את הגף לקבורה משותפת בבור איברים. בהתאם לכך, הגיש בית החולים הודעת צד שלישי נגד החברה קדישא.
החברה קדישא, שיוצגה על ידי עו"ד אשר אקסלרוד, הכחישה את טענות בית החולים והבהירה כי לא הייתה לה כל מערכת יחסים חוזית עם התובע וכי הגף מעולם לא הגיע לרשותה.
טענה נוספת ומשותפת לבית החולים והחברה קדישא הייתה כי לא ניתן לפסוק פיצוי על מפח נפש לקשיש דמנטי שלא יודע מה רצונו.
השופטת אידית קליימן-בלק דחתה טענה זו תוך שהפנתה לעדות הבן שפעל למימוש הרצון של אביו, בהתאם להיכרות שלו עמו ואורח חייו. העובדה שלא ניתן להתרשם מעצמת הסבל הרגשי באופן ישיר, קבעה לפיכך, לא שוללת את הזכאות אלא משליכה על גובה הפיצוי.
גרסת ביה"ח לא נסתרה
באשר לשאלת האחריות, נקבע כי שני הגופים התרשלו בשמירה על הגף. אחריות בית החולים קמה מכוח טופס ההסכמה שחייב אותו לשמור עליו עבור המטופל למשך 21 ימים. לגבי החברה קדישא, השופטת ציינה כי האחריות שלה נובעת מהעובדה שלפי הנהלים הגף היה אמור להיות בידיה והיא הייתה מחויבת לשמור עליו בתקופה האמורה.
בתוך כך השופטת קיבלה את הודעת הצד השלישי, וקבעה כי החברה תישא ב-70% מחלקו של בית החולים בפיצוי. זאת, לנוכח העובדה כי לא הביאה ראיות ועדויות שיסתרו את גרסת בית החולים, שגובתה בעדויות סגן מנהל בית החולים וגורמים נוספים, שלפיה הטעות אירעה "במשמרת שלה".
סכום הפיצוי הועמד על 40,000 שקל בהתחשב בכך שאין חובה הלכתית לקבור איבר בחלקת הקבר של בעליו ובמצבו המנטלי של האב. בנוסף חויבו הנתבעים בשכר טרחת עורך דין והוצאות משפט של כ-10,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד אורי וינינגר
- ב"כ הנתבעים: עו"ד פזית גולבינסקי בשם המדינה ובית החולים שיבא, עו"ד אשר אקסלרוד בשם החברה קדישא
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.