השופטת ביטלה העברת דירה במתנה: "רמז לרצון לא ראיתי"

בעל ואישה מבוגרים הסובלים מלקויות מנטליות וקוגניטיביות ישבו בבית קפה עם אחותו של הבעל, וחתמו לה על העברת דירתם אליה. כעת הם יקבלו אותה בחזרה.

השופטת הילה גורביץ-שינפלד מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה קיבלה את תביעתם של בעל ואישה נגד אחותו של הבעל, וקבעה כי חוזה במסגרתו נתנו השניים את הזכויות בדירתם לאחות – בטל ומבוטל.

"הראיות מצביעות על כך שהנתבעת ניצלה את מצבם הקוגניטיבי של התובעים לשם החתמתם, ללא הסבר מספיק, על חוזה מהותי המעביר את כל זכויותיהם בנכס היחיד שלהם, לידיה", קבעה.

התובעים אנשים מבוגרים קשי יום שבעבר התפרנסו כעובדי ניקיון, וכיום מתקיימים מקצבאות ביטוח לאומי. ב-2013 מונתה אחותו של הבעל (הנתבעת) כאפוטרופסית לתובעים, לאחר שאובחנה אצל שניהם מוגבלות שכלית-התפתחותית, שטיון, ומצוקה נפשית וגופנית, עד כדי כך שהם מזניחים את עצמם באופן המסכן אותם ואת סביבתם ואינם מסוגלים להתנהל עם כספים.

שנה לפני כן, ביולי 2012, הם העבירו ללא תמורה כספית את זכויותיהם בדירתם לנתבעת, שמצדה התחייבה שהם יוכלו להמשיך להתגורר בה. באוקטובר 2013 הזכויות בדירה הועברו בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעת.  

ב-2014, עמותת "גג לנזקק ולחוסה" מונתה כאפורופסית לרכושו של התובע. בתביעה, שהוגשה באמצעות העמותה, נטען כי הנתבעת הוליכה את התובעים שולל, כאשר החתימה אותם על החוזה בבית קפה בנוכחות עורך דין, ואמרה להם שהמסמכים נוגעים למכונת כביסה שבה הם זכו.

עוד נטען כי הנתבעת מונתה כשנה לאחר מכן לאפוטרופסית שלהם מבלי שדעתם של התובעים נשמעה, ורק שם – בהליך המינוי – הם גילו שהם חתמו על הסכם המתנה להעברת הדירה. משפטית נטען כי הדבר נעשה ללא "גמירות דעת" מצדם (רצון אמיתי ומגובש), ואף מהווה ניצול ועושק.

מנגד, הנתבעת טענה בין היתר כי מקורה של התביעה בסכסוך בין יתר האחים שלה ושל התובע, שרוצים לשים ידיהם על הדירה. עוד היא טענה כי העמותה גורמת לתובעים לעוגמת נפש, בעוד שהיא (הנתבעת) ליוותה ומלווה אותם ותומכת בהם.

לגבי ההסכם נטען בין היתר כי התובעים חתמו עליו מתוך רצון חופשי, תוך כוונה והבנה מלאה, ולאחר שעורך הדין הסביר להם את משמעותו.

להתרשם מעוצמת השבר

לנוכח מכלול הנסיבות – טיב הנכס, מצבם המנטלי והקוגניטיבי הירוד של התובעים, מקום ומעמד העסקה – השופטת גורביץ-שינפלד שוכנעה שהמסקנה הסבירה יותר היא שלא היה אצל התובעים רצון מגובש וכוונה רצינית.

"אצל שני התובעים ניתן היה להתרשם מעוצמת הפגיעה, השבר והקושי להבין ולשאת את מחשבה שזכויותיהם הועברו לנתבעת. רמז לרצון לא ראיתי, לא בעדותם ולא בהתנהלותם באולמי", כתבה.

השופטת קיבלה חוות דעת מומחית ביהמ"ש, שהעריכה כי התובעת לא היתה כשירה לבצע פעולות משפטיות (לנוכח ליקוייה השכליים), ואילו התובע היה נתון להשפעה, ללא אדם ניטרלי שיעזור לו לקבל החלטות משמעותיות.

במצב זה, השופטת הבהירה כי הנתבעת, כאפוטרופוס למעשה, היתה חייבת לקבל את אישורו של בית המשפט לחוזה המתנה.

בתוך כך השופטת הבהירה כי הנתבעת לא הציגה אף ראייה לכך שהיתה גמירות דעת, למעט עדויות שמועה של בני משפחה. השופטת אף מתחה ביקורת על עורך הדין שערך את החוזה, וטען כי עשה זאת עבור שני הצדדים, אך לא ידע לזהות את התובעת בשמה, ועדותו היתה מגמתית ובלתי אמינה.

בסיכומו של דבר, נקבע כי החוזה שנחתם ב-2012 – אין לו תוקף. הנתבעת חויבה לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 36,000 שקל.

• ב"כ התובעים: עו"ד מלי קובה
• ב"כ הנתבעת: עו"ד נמרוד בכר

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.