המנוח לווה 400 אלף שקל מגיסו והתאבד לפני שהצליח להחזיר אותה. אלמנתו טענה שאינה נחשבת לווה ואין לה קשר אמיתי להסכם ההלוואה, אולם ביהמ"ש דחה את טענותיה וקבע כי הייתה שותפה מלאה.
"תביעה זו והסכם ההלוואה שביסודה, מקורם בהשתלשלות עניינים טרגית, אשר שיאה בהתאבדותו של המנוח – בעלה של הנתבעת וגיסו של מנהל התובעת", כתב השופט רונן פלג מבית משפט השלום בכפר סבא.
המנוח היה בעל חברת בנייה, שסבל מדיכאון וממחלה נפשית, שהביאה גם להתדרדרות במצבו הכלכלי.
בתחילת שנת 2011 הוא פנה אל גיסו, גם הוא בעל חברת בנייה, וביקש ממנו הלוואה. הגיס התנה את העניין בחתימה על הסכם הלוואה עם המנוח ועם אשתו, ובשעבוד דירת המנוח בראש העין להבטחת ההחזרים.
בסיומה של פגישה משותפת, השלושה חתמו על הלוואה של 400,000 שקל, שניתנה למנוח ואשתו בתשלומים בארבעה מועדים שונים. על בסיס הוראות ההסכם, נרשמו לטובת חברת הבנייה של הגיס הערת אזהרה על הדירה בלשכת רישום המקרקעין וכן משכון ברשם המשכונות.
למרבה הצער כעבור כחודש הלווה שם קץ לחייו. לאחר מותו אלמנתו לא ענתה למכתבים מטעם חברת הבנייה של הגיס, בטענה שלא היו לה כוחות נפשיים לעשות זאת באותה עת.
בשלהי שנת 2012 הגישה חברת הבנייה תביעה על סך כ-416,000 שקל נגד האלמנה. יש לציין כי הדירה ששועבדה נמכרה לבעלה הנוכחי של האלמנה-הנתבעת, אולם התברר כי בניכוי סכומי המשכנתאות והעיקולים השונים, לא ניתן לפרוע את ההלוואה מכספי התמורה של הדירה.
בבית המשפט הנתבעת טענה שהיה ברור לכל המעורבים כי היא בשום אופן לא תידרש לשלם כסף מכיסה וכי במקרה של פטירה ניתן לפרוע את ההלוואה אך ורק מכספי מכירת הדירה.
הנתבעת אף טענה כי לה אין שום קשר עסקי עם התובעת. ההלוואה ניתנה לבעלה המנוח, לעסקי הבנייה הפרטיים שלו ואף הופקדו בחשבון העסקי.
לטענתה, הדירה הייתה הסיבה היחידה למעורבותה בהסכם ההלוואה (שכן הייתה בעלת מחצית הזכויות בה).
"רעה תחת טובה"
"נדמה שלאחר מותו של המנוח, הנתבעת גמלה למנהל התובעת רעה תחת טובה", כתב השופט פלג. לפי השופט, הדבר ניכר בעדותה המבולבלת משהו, שבה מחד ייחסה לגיסה מעשה טוב ומאידך כינתה אותו נוכל. לאורך כל פסק הדין השופט קיבל את גרסת הגיס והתרשם שהנתבעת מנסה להרחיק את עצמה מההתרחשויות שקדמו לחתימת ההסכם, על אף שחתמה עליו מתוך הבנה מלאה.
בתמצית, השופט פלג התרשם שהנתבעת הייתה שותפה מלאה לבקשת ההלוואה, שניתנה לה "ברוחב לב וללא חיוב בריבית", והייתה מודעת לעקרונות ההסכם.
בעניין זה השופט דחה בין היתר את טענת הנתבעת כי לא הכירה את תנאי הסכם ההלוואה ולא ידעה על מה היא חותמת.
בהמשך ציין השופט כי תנאי ההסכם ברורים ומפורשים, וכתב כי "הגדרות ההסכם הגדירו את הנתבעת כלווה לכל דבר ועניין וללא כל הבדל בינה לבין המנוח".
השופט הוסיף כי "טענות הנתבעת, שלא ניתן לחייבה באופן אישי ושניתן להיפרע רק מכספי מכירת הדירה, נסתרות באופן ברור בתנאיו הברורים של הסכם ההלוואה ואין להן שום בסיס. הטענה כי ניתן היה להיפרע רק ממכירת הדירה ותו לא מהווה אבסורד לשמו".
בסיכומו של דבר, השופט הורה לנתבעת לשלם לתובעת 416,540 שקל, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 10%.
- ב"כ התובעת: עו"ד גדי טפרמן
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שלמה טופז
עו"ד צור גלוזמן
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.