עיריית תל אביב דרשה מבעל חברה לשלם את חובות הארנונה של החברה. בית משפט השלום בתל אביב קיבל את טענת הנתבע כי התביעה התיישנה.
השופטת סיגל רסלר-זכאי דחתה לאחרונה מחמת התיישנות תביעה שהגישה עיריית תל אביב נגד בעל חברת ״ארט ווש״ בה טענה כי עליו לשלם חובות ארנונה ומים שצברה החברה לפני למעלה מ-10 שנים. השופטת הבהירה כי פעולות הגבייה שביצעה העירייה לאורך השנים לא עצרו את מרוץ ההתיישנות.
חברת ״ארט ווש״ נתנה שירותי כביסה והחזיקה לצורך כך בנכס בתל אביב בין השנים 2005-2007. בתביעה שהגישה העירייה באפריל 2016 נגד בעליה נטען כי החברה הפסיקה לשלם ארנונה ומים מחודש נובמבר 2006.
לטענת העירייה, מאחר שהיא נקטה בהליכי גבייה מנהליים בתקופה שממועד התגבשות החוב ועד להגשת התביעה, נעצר מרוץ ההתיישנות.
היא הוסיפה כי יש לחייב את בעל החברה לשלם את החוב מאחר שהחברה הפלתה לרעה את חובותיה לעירייה והעדיפה נושים אחרים. בנסיבות אלה יש לטענתה להרים את מסך ההתאגדות שכן על פי הפסיקה העדפת נושים מהווה חוסר תום לב. עוד לדבריה, הנתבע כתב לה מכתב בדצמבר 2009 בו הודה בחוב ואף מכתב זה עצר את מרוץ ההתיישנות.
התובעת סיכמה כי יש לחייב את הנתבע לשלם לה את חוב הארנונה והמים בתוספת הוצאות אכיפה בסך של 134,933 שקל.
הנתבע טען מצדו כי על פי חוק ההתיישנות עילת התביעה נגדו התיישנה זה מכבר. עוד נטען כי טענת התובעת בדבר נקיטה בהליכי גבייה מתייחסת לתקופה בה החברה חדלה לפעול ולכן הליכים אלה לא עצרו את מרוץ ההתיישנות.
הוא הוסיף כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים להרמת מסך מאחר שלא הועלו כלפיו טענות כמו מרמה וריקון החברה מנכסיה. עוד לטענתו, סכום החוב הנתבע שגוי והוא פנה בעבר בעניין זה לעירייה לשם תיקון הסכום.
הנתבע הודה כי שלח את המכתב אך טען כי התאריך שעליו לא נכתב על ידו.
זכות מושגית-ראשונית
השופטת סיגל רסלר-זכאי קבעה כי התביעה התיישנה. היא הבהירה כי בפסיקה נקבע שאין בהליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי.
השופטת הוסיפה כי החוב הנטען על ידי התובעת התגבש בשנת 2007 ולכן עילות התביעה התיישנו לפני הגשת התביעה.
היא הבהירה עוד כי על פי חוק ההתיישנות אם נתבע הודה בכתב או בפני בית משפט בזכותו של התובע, תקופת ההתיישנות תתחיל מיום ההודאה. הזכות בה מדובר היא ״זכותה המושגית-ראשונית״ של התובעת, כתבה.
השופטת ציינה כי קריאה במכתב שהגישה התובעת מלמדת שהנתבע לא הודה בזכותה להרים את מסך ההתאגדות כנגדו ולחייבו בחובות החברה. במכתבו, הנתבע אמנם הכיר בחובות החברה כלפי העירייה אך כפר בחיובו האישי בהם.
בנוסף, המכתב נמסר לתובעת במסגרת משא ומתן בין הצדדים, ברקע פעולות אכיפה שבוצעו כנגד הנתבע ולצרכי פשרה. זאת ועוד, עיון במכתב אינו מותיר מקום לספק כי המועד והכיתוב לצידו נכתבו על ידי גורם שאינו הנתבע. התובעת לא הציגה את המכתב המקורי ועניין זה פועל לחובתה.
לפיכך, קבעה השופטת, אין לראות במכתב הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות.
השופטת הבהירה כי אלמלא נדחתה התביעה מחמת התיישנות, היא הייתה מחייבת את הנתבע בחובות החברה בסך של 130,850 שקל.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב״כ התובעת: עו"ד ששון
- ב״כ הנתבע: בעצמו
עו"ד מימון פאר
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.