חברת "פרויקט גן העיר" ספגה ביקורת על תביעה "קנטרנית ועיקשת"

החברה הגישה תביעה בסך 79,200 שקל בגין "דמי שימוש ראויים", בנוגע למחלוקת שכבר נדונה בעבר. השופטת סברה כי "מדובר בניצול הליכי משפט, לצורך אמצעי מיקוח והשגת יתרונות כלכליים מעבר למחלוקת הספציפית נשוא כתב התביעה".

השופטת מרים קסלסי מבימ"ש השלום בירושלים דחתה את תביעתה של חברת "פרויקט גן העיר" נגד נכדו של דייר מוגן שהתגורר בדירה שבבעלותה, תוך שהיא מותחת ביקורת חריפה על התנהלות החברה.

החברה-התובעת רכשה את הקרקע שבה הבניין, לפני כעשרים שנה, ובשלב מסוים החלה להקים גם בניין רב קומות במגרש סמוך. העבודות היו כרוכות ברעש ואבק, והדייר המוגן עזב את הדירה ועבר להתגורר במקום אחר.  

הנתבע הוא נכדו של הדייר המוגן. בין החברה לבין הנתבע ואביו וסבו התנהלו מספר הליכים בעבר. בין היתר, תביעה לפינוי נדחתה, וגם תביעה לפיצויים נגד הנכד-הנתבע בעילה של הפרת הסכם שכירות – נדחתה.  

ערעור שהגישה החברה בביהמ"ש המחוזי ב-2012, הסתיים בהסכמת הצדדים שלפיה פסיקת בימ"ש השלום תבוטל, ובמקומה ייקבע כי הנתבע הפר את הסכם השכירות באופן שיש לפנות אותו מהדירה, אולם הוא לא יפונה – אלא ישלם 25,000 שקל.

בתביעתה הנוכחית ביקשה לחייב את הנתבע בסכום של כ-80,000 שקל בגין השימוש שעשה בדירת סבו ובחצר בבניין (לצורך חניית רכבו), בתקופה שבין השנים 2006 ל-2008. עילת התביעה הייתה מה שמכונה בלשון המשפטית "עשיית עושר ולא במשפט" – כלומר הטענה כי הנתבע התעשר על חשבון החברה ועליו לשלם על כך.  

סכום פעוט

השופטת קסלסי קבעה כי לנוכח הסכמתו של הנתבע בערעור, לקביעה שסבו הפר חוזה כאשר הרשה לו להתגורר בדירה ללא רשותה של החברה, הרי שהוא אכן התעשר על חשבון החברה שלא כדין.

למרות זאת, השופטת קבעה כי לא יהיה זה צודק לחייב את הנתבע בסכום כלשהו.

השופטת הבהירה כי בתביעתה, החברה למעשה מבקשת להגן על אותו אינטרס שעליו ביקשה להגן בהליך הקודם. השופטת הבהירה כי אם בתביעתה הקודמת החברה הייתה מבקשת פינוי בלבד, כמובן שכעת הדרך לא הייתה חסומה בפניה, אולם מאחר שכבר אז הגישה תביעה כספית, הרי שאין להיענות לטענותיה כעת.

בתוך כך השופטת דחתה את טענת החברה שלפיה התביעה הכספית התבססה על דיני החוזים ואילו כעת על עילת עשיית עושר שלא במשפט, וציינה כי מדובר בטענה "מלאכותית ולא נכונה משפטית". לעמדתה, גם בהליך הקודם, מבחינה מהותית כוונתה של החברה הייתה לחייב את הנבע בגין עשיית עושר שלא במשפט, כשגם אז דרשה דמי שימוש ראויים.

בהמשך פסק הדין נכתב כי "היסטוריית התביעות בין התובעת לבין הסב ובני משפחתו, כפי שפורטה לעיל, מלמדת לצערי על מטרה ששמה לה התובעת, לשחרר את זכויותיה בדירה מעולו של הדייר המוגן".

השופטת אף ציינה כי נדמה היה שלאחר הערעור יתסיימו המחלוקות בין הצדדים, ולכן נראה כי מקבלי ההחלטות בחברה פעלו בחוסר תום לב. יתרה מכך, השופטת סברה כי "מדובר בניצול הליכי משפט, לצורך אמצעי מיקוח והשגת יתרונות כלכליים מעבר למחלוקת הספציפית נשוא כתב התביעה".

כמו כן, השופטת חישבה את הסכומים שהנתבע "הרוויח" ממגוריו בדירה והגיעה לסכום של כ-16,000 שקל לשנה (מאחר שהדירה היא של דייר מוגן). "הסכום הפעוט יחסית רק מדגים את הקנטרנות והעיקשות של התובעת בניהול התביעה, ולכן אני מוצאת לנכון לדחות את מלוא התביעה כלפי הנתבע", כתבה.

החברה חויבה בהוצאות משפט בסך 6,000 שקל.

·         ב"כ התובעת: עו"ד דיני מקרקעין גד ירדני ואח'

·         ב"כ הנתבע: עו"ד יוסף תוסיה הכהן ואח'

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.