זוג ביקש לבטל הסכם תמ"א 38 רגע אחרי שמכר את דירתו, בטענה שחברת הבנייה הקטינה את מרפסת השמש המובטחת בכ-3 מ"ר. בפסק דין שניתן לפני ימים ספורים נקבע כי הזוג נתפס על קוצו של יוד ללא סיבה אמיתית.
בני זוג שמכרו את דירתם בבניין ישן בחולון לפני שפרויקט תמ"א 38 יצא אל הפועל, ביקשו לבטל את החוזה מול חברת הבנייה ולקבל חזרה את המקדמה ששילמו.
החוזה עם חברת הבנייה נחתם באפריל 2013 ובמסגרתו הוסכם, כי הדירות בבניין יורחבו באמצעות תוספת של מרפסות שמש. בהתאם לחוזה, חברת הבנייה קיבלה הרשאה להגיש בקשה להיתר בנייה עם גיבוש הסכמה מצד 70% מהדיירים. בספטמבר 2014, עם השגת הרוב הדרוש, הוגשה הבקשה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בחולון וכיום היא נמצאת בהמתנה.
זמן מה לאחר מכן, מכרו בני הזוג את דירתם וביקשו מחברת הבנייה את המקדמה שלהם בחזרה. החברה הפנתה אותם לרוכשים – שאמורים ליהנות מהבנייה, אך בני הזוג החליטו לתבוע אותה.
בתביעתם הם טענו כי חברת הבנייה הפרה את החוזה מולם כיוון שבבקשת היתר הבנייה היא הקטינה את גודל המרפסות מ-12 מ"ר ל-8-9 מ"ר. על כן על ההסכם להתבטל ועליה להחזיר להם את כספי המקדמה, בסכום של 2,500 שקל.
חברת הבנייה טענה מהצד השני כי פעלה בדיוק לפי לשון החוזה והחתימה את הדיירים, כולל התובעים, על הבקשה לפני הגשתה. מאז ועד למכירת הדירה התובעים לא התלוננו על השינוי בגודל המרפסת, כך שהסיבה היחידה שבגינה הוגשה התביעה היא מכירת הדירה, כשהתובעים הבינו שהם לא עומדים ליהנות מהשיפוץ.
ברמה המשפטית, חברת הבנייה הפנתה ללשון החוזה שקובע באחד מסעיפיו כי מרגע שהוגשה בקשה להיתר בנייה הדיירים לא זכאים להשבת המקדמה וגם לא לבטל את ההסכם חד-צדדית. יתרה מכך, מאחר שהתובעים היוו חלק מהרוב הדרוש לצורך הגשת הבקשה, סיכול החוזה מולם עלול לעכב את הפרויקט עוד יותר.
איחרו את המועד
השופט משה תדמור-ברנשטיין מבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב מצא טעם בטענת הנתבעת כי הסיבה היחידה לביטול החוזה הייתה מכירת הדירה, וקבע כי התובעים מצאו בגודל המרפסת תירוץ טוב לביטול החוזה שלא ייהנו ממנו בעתיד.
השופט ציין כי בעדותו התובע אף הודה כי לו היה ממשיך להתגורר בדירה ההפרש בגדלים לא היה משנה לו. בנסיבות אלה נקבע כי "עמידת הנתבעים על כך שדובר על 12 מ"ר ולא 9 מ"ר, הינה, בנסיבות, צעד של עמידה דווקנית חסרת תום לב של התובעים על זכותם החוזית".
עוד נקבע כי הזכות לביטול חד-צדדי של החוזה התאפשרה עד למועד הגשת הבקשה להיתר בנייה, והתובעים איחרו את המועד. למעלה מזה, נקבע כי הקטנת המרפסות אינה בגדר הפרת חוזה וזאת לנוכח העובדה שדיירי הבניין, כולל התובעים, אישרו זאת בחתימתם על התוכנית שהוגשה לוועדה המקומית.
משכך, השופט קבע כי הנתבעת לא הפרה את החוזה ואף יותר מזה: היא פעלה בדיוק על-פיו.
לפני סיום השופט ציין כי דרך המלך לפעול הייתה לשקלל את עלות המקדמה בחוזה המכר מול הרוכשים – שהם אלה שייהנו מפירותיו בסופו של דבר. לבסוף, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו בהוצאות משפט של 500 שקל.
עו"ד משה אביבי
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.