בני זוג התגרשו ב-1996 אך המשיכו לחיות יחד. השופטת השתכנעה שהשניים לא באמת נפרדו, אלא פעלו בתחבולה במטרה להבריח את ביתם המשותף מנושיו של האיש שהיה בחובות כבדים.
מקרה סבוך הוכרע לאחרונה בביהמ"ש למשפחה בקריית גת. בני זוג התגרשו ב-1996, כשבהסכם הגירושין האיש התחייב להעביר לגרושתו את כל הזכויות בבית שלהם, במתנה. בסמוך לכך הם חזרו לחיות יחד עוד 16 שנה, עד שהאיש עזב את הבית סופית ב-2012.
לאחר שנפרדו האיש תבע להצהיר שהוא בעל חצי מהזכויות בבית. השופטת פאני גילת כהן קיבלה את תביעתו בפסק דין ארוך ומעמיק שחשף התנהלות קלוקלת של שני בני הזוג.
כבר בפתיחת פסק הדין השופטת ציינה כי דעתה "אינה נוחה מהתנהלות הצדדים". הרושם שנוצר הוא שהגירושין היו "תחבולה" ו-"מהלך מתוכנן מראש", שמטרתו להבריח את הבית מפני נושיו של האיש – שצבר חובות של כ-2.7 מיליון שקל.
בתביעה האיש סיפר שהוא וגרושתו החליטו לחזור אחרי שהתגלה כי טיפולי הפוריות המשותפים שביצעו נשאו פרי, והיא בהיריון עם בת. לאחר מכן, הם אף הביאו ילדה נוספת לעולם.
לטענתו, בנסיבות אלה הוא "זכה" בזכויותיו בבית בחזרה, בפרט כשלאורך 16 השנים האחרונות היה בינו לבין גרושתו שיתוף כלכלי מובהק.
בכלל זה, הוא הפקיד את כל הכנסותיו לחשבון של הנתבעת ששימש למימון המשכנתא והוצאות הבית.
מעברו השני של המתרס, הנתבעת טענה בין השאר שהם החליטו להמשיך לגור ביחד כדי שיוכל להיות אב לילדה, אך הם לא חזרו ליחסים זוגיים, לא התגוררו באותו חדר, לא קיימו יחסי אישות ובילו בנפרד בחופשות ובחגים.
עוד היא טענה כי הכסף שהופקד לחשבון שלה היו כספי המזונות של הבנות ודמי שכירות. היא אף טענה שאת טיפולי ההפריה היא עברה ללא מעורבות מצד התובע תוך שרמזה לכך שהוא אינו אבי הבנות מאחר שהוא סובל מעקרות.
"התנהגותם מלמדת כאלף עדים"
אך השופטת גילת כהן דחתה את טענותיה, שנסתרו בשלל עדויות על כך שהצדדים המשיכו להתנהל כיחידה משפחתית וכזוג נשוי לכל דבר ועניין, גם בהיבט הכלכלי וגם בהיבט של בילויים משפחתיים, וכמובן הבאת ילד נוסף לעולם.
השופטת קבעה שלמעשה, מאז הגירושין ועד לפרידה ב-2012 בני הזוג היו בעצם במערכת יחסים של ידועים בציבור, וכי לנוכח השיתוף הרכושי ביניהם חלה כאן "הלכת השיתוף" על דירת המגורים.
בין היתר, השופטת הבהירה כי השניים ביטלו למעשה את הוראות ההסכם לגבי הזכויות בבית בהתנהגותם, אשר "מלמדת כאלף עדים על התייחסותם לבית כנכס משותף". השופטת הזכירה בהקשר זה גם את הממצא כי הסיבה היחידה להעברת הבית בהסכם הייתה כדי להגן עליו מפני הנושים של התובע.
משכך, לטעמה, התנערותה של הנתבעת מזכויות התובע בבית נוגדת את עיקרון תום הלב.
בסיכומו של דבר נקבע כי הבית שייך לשני הצדדים בחלקים שווים. עם זאת, השופטת קבעה כי על התובע להחזיר לנתבעת חצי מתשלומי המשכנתא החודשיים ששילמה לבדה מאז שעזב את הבית ב-2012.
לנוכח התנהלות הצדדים, לא נפסקו הוצאות משפט.
- ב"כ התובע: עורך דין דיני משפחה נתן מלסה
- ב"כ הנתבעת: עו"ד גרשון שניידר
עו"ד ענבל טל-פאר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.