חרף בקשת הקשישה בייפוי כוח מתמשך: המטפלת הסיעודית תעזוב את הארץ

בתה של הקשישה טענה כי ללא המטפלת הספציפית אי אפשר יהיה לכבד את בקשתה בייפוי הכוח להמשיך לחיות בבית. השופטת הבהירה שאי אפשר לקבוע למדינה עובדות בשטח

בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים דחה ערעור על החלטה שלא להאריך אשרת שהייה של מטפלת סיעודית מהודו. לערעור המטפלת הצטרפו גם המטופלת שלה – קשישה דמנטית – ובתה של הקשישה, שהדגישו כי היא חתומה על ייפוי כוח מתמשך שבו ביקשה להמשיך לגור בבית, אך בלי המטפלת המסוימת זה לא יהיה אפשרי. השופטת ענת זינגר כתבה שהחוק מבקש למנוע היווצרות קשרים עמוקים וארוכים בין מטפל למטופל שיעמידו את המדינה בפני עובדה מוגמרת.

המטופלת היא אלמנה כבת 83 שמחזיקה בהיתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד מפאת מצבה הרפואי הקשה. המטפלת היא עובדת סיעודית מהודו שנכנסה לישראל בשנת 2009 באמצעות אשרת עבודה שהוארכה מעת לעת ופגה באפריל 2023. למרות זאת, בנובמבר האחרון היא החלה לעבוד אצל הקשישה.

על מנת לאפשר את עבודתה באופן חוקי הוגשה בקשה להעניק לעובדת רישיון מטעמים הומניטריים מיוחדים, אולם היא נדחתה משום שלא עמדה בשני תנאי סף שבחוק: התנאי האחד הוא שלא יעברו מעל לשמונה שנים ממועד הכניסה לארץ (וכאן חלפו כ-14 שנה); והתנאי הנוסף הוא שבמועד הגשת הבקשה לא יחלפו יותר מ-90 ימים מסיום תקופת ההעסקה החוקית האחרונה בישראל (במקרה זה חלפו כשבעה חודשים).

הקשישה, בתה והמטפלת, הגישו ערר על ההחלטה, אך גם הוא נדחה. בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל ציין כי עובדים זרים בענף הסיעוד אמורים לשהות בישראל לצורך עבודה זמנית בלבד ולא להשתקע כאן, ומגבלות החוק – שבהן המטפלת כאמור לא עומדת – נועדו לתמוך במדיניות זו. נקבע כי חרף ההבנה לקושי של משפחת הקשישה, על המטפלת לצאת מישראל תוך 21 יום.

על פסק דין זה הוגש הערעור למחוזי, בו פירטו המערערות על מצבה הקשה של הקשישה שסובלת מדמנציה מתקדמת, איננה מסוגלת לדאוג להיגיינה בסיסית וזקוקה לליווי והשגחה 24/7. צוין כי בשנת 2018 היא איבדה את נכדתה באסון נחל צפית ובעלה שהיה אז בחיים, ניסה לשכור עבורה מטפלות אבל היא התקשתה ליצור איתן קשר והתנגדה לטיפול שלהן. מאז, בעלה של הקשישה נפטר וחלה החמרה נוספת במצבה, והמטפלת הנוכחית היא הראשונה שעמה נוצר קשר טוב והקשישה מסכימה כי תקלח אותה.

עוד הודגש בערעור כי הקשישה חתמה על ייפוי כוח מתמשך בו ביקשה כי במקרה של התדרדרות קריטית במצבה היא תישאר לגור בבית, אך קיים חשש שאם המטפלת שלה תעזוב זה לא יהיה אפשרי שכן הבת תתקשה לטפל בה לבד.

המערערות הוסיפו כי אף שמדובר במלאכה עם קושי רב, העובדת הזרה קיבלה עליה את הטיפול ובין השתיים נוצרו יחסי אמון, כך שהנסיבות מצדיקות לחרוג מהנהלים ולשקול בחיוב להאריך את האשרה.

הייתה צריכה לעזוב מזמן

אלא שהשופטת זינגר קבעה כי חרף הבנת המצב הקשה של המערערת והצורך שלה בהמשך העסקת העובדת, בית המשפט לא יכול להיעתר לבקשת אורכה כשהמבקש לא עומד בתנאי הסף שבחוק.

היא ציינה כי אין פסול בהוראות שמטרתן למנוע השתקעות של עובדים זרים בישראל, והמחוקק ביקש למנוע מצב בו המדינה תמצא עצמה בפני עובדות מוגמרות מחמת היווצרות קשרים עמוקים וארוכים, ללא שיתאפשר שיקול דעת באשר לצורך של המטופל הספציפי לקבל את שירותי העובד הספציפי.

עוד כתבה השופטת כי ההעסקה החוקית של העובדת הסתיימה לפני כשנה, והיה עליה לעזוב כבר אז את ישראל. היא קבעה כי אף שניתן להבין את הקושי הכרוך בעזיבת העובדת, בפרט על רקע הקשיים הבריאותיים של הקשישה, הטענות באשר לקשר המיוחד בין השתיים הן בבחינת ניסיון להעמיד את המדינה בפני עובדה מוגמרת.

כדי לאפשר למערערות להיערך לעזיבת העובדת, ולנוכח הקושי באיתור עובד חלופי בתקופת חג הפסח, ניתנה לעובדת שהות לצאת מישראל עד אמצע חודש מאי.

• ב"כ המערערות: עו"ד מיטל סודרי ואח'
•  ב"כ המדינה: עו"ד דימה גזאלה ואח', פרקליטות מחוז י-ם (אזרחי)

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.