האישה טענה כי מגיעות לה זכויות בחצי מהנכס לנוכח החיים המשותפים. הטענה נדחתה לאחר שלא הביאה ראיות לכוונת שיתוף ולנוכח הצהרות סותרות מצדה
בבית המשפט למשפחה בחיפה נדחתה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד בן זוגה לשעבר, בה דרשה זכויות בבית שבו הם חיים יחד. האישה טענה כי מכיוון שהשניים ניהלו חיים משותפים במשך מספר שנים, היא זכאית לחצי מהנכס. האיש הבהיר שרכש את הבית מכספו בתחילת הקשר, וכי לא הייתה כוונת שיתוף. השופטת קבעה שהזכויות שייכות לאיש בלבד, והורתה לאישה להתפנות.
הצדדים הם בני זוג שחיו יחד כידועים בציבור. כשהכירו, היו שניהם גרושים והורים לילדים. לגרסת האישה, הם חיו יחד כזוג בין השנים 2003-2018. האיש טען כי התקופה הייתה קצרה יותר ונמשכה עד 2011 ולכל היותר עד 2016.
השניים לא רשמו נכסים או רכוש כלשהו בבעלות משותפת, ולא ניהלו חשבון בנק משותף. עיקר המחלוקת נגעה לארבעה נכסים שהאיש רכש בין השנים 2005-2007, וביניהם בית בן 2 יחידות דיור בו חיו השניים משנת 2007.
ב-2017 חל משבר ביחסים והאישה עברה ללון בחדר נפרד. ב-2018 היא עברה לגור ביחידה התחתונה בבית והיא מתגוררת שם עד היום ומנהלת בחצר את העסק שבבעלותה.
לטענת האישה, בני הזוג גרו תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף במשך כ-15 שנה. לדבריה, האיש דרש ממנה לא לעבוד אלא לטפל במשק הבית ובהוריו הקשישים, ולסייע לו בעסקיו. היא ביקשה להצהיר שיש לה זכויות בחצי מהנכסים שנצברו על שם הנתבע בתקופת החיים המשותפים.
האיש טען מנגד כי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת. לדבריו, את נכסי הנדל"ן הוא רכש בסיוע בני משפחתו, והתובעת לא שילמה עליהם דבר. הוא הדגיש כי הזכויות נרכשו בסמוך לתחילת מערכת היחסים והבהיר כי החל משנת 2011 אין קשר אינטימי בין השניים. לדבריו, הוא אפשר לתובעת להמשיך לגור בבית מטוב ליבו, עד שתמצא דירה חלופית. בתביעה נגדית שהגיש, הוא דרש כי האישה תפנה את הבית.
לא שילמה מכיסה
השופטת הילה גורביץ עובדיה הבהירה שכידועים בציבור המשטר הרכושי שחל על הצדדים הוא הלכת השיתוף. לפי הלכה זו בני זוג שחיים יחד ומקיימים משק בית משותף, מתקיימת לגביהם חזקה שרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים הוא משותף. זאת, כל עוד אין ראיות שכוונתם הייתה אחרת ושהם שמרו על הפרדה.
עוד לדבריה, אין די בהוכחת אורח חיים תקין כדי להקים את חזקת השיתוף, אלא יש להוכיח כוונת שיתוף. על הטוען לשיתוף להוכיח שהצדדים התכוונו להיות שותפים בנכסים, נוכח מאמץ משותף.
במקרה זה קבעה השופטת שהתובעת לא הוכיחה כי הרכוש משותף. מעדות התובעת עלה כי התביעה שלה נשענת רק על הטענה כי הצדדים ניהלו חיים משותפים ותו לא, והיא לא הביאה ראיות לכוונת שיתוף. זאת ועוד, התובעת הצהירה בפני ביטוח לאומי כי אין לצדדים רכוש משותף, ובנסיבות אלה היא מושתקת לטעון אחרת. היא גם הצהירה שלא שילמה מכיסה עבור רכישת המקרקעין או השבחתם.
השופטת הדגישה כי המסקנה נכונה גם ביחס לבית המגורים, וציינה כי מהעדויות עלה שלאחר המשבר הצדדים חיפשו דירה להשכרה בה תוכל התובעת להפעיל את העסק, והיא לא טענה אז לזכויות בעלות בבית.
במקביל קיבלה השופטת את תביעת הפינוי והורתה לתובעת לעזוב את הבית בתוך שלושה חודשים.
התובעת חויבה בהוצאות בסך 3,500 שקל ובשכ"ט עו"ד בסך 17,550 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד יוסף גרציקוב
- ב"כ הנתבע: עו"ד יוגב לוי
עו״ד מיה רשל ארבל
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.