30 נכדי המנוחה טענו כי סבתם, שושנה שפיר ז"ל, היא למעשה "שפירא היינה רזיל" המצוינת בלשכת רישום המקרקעין כאחת מבעלי הנכס. תביעתם התקבלה
דרמה בבית המשפט המחוזי בירושלים: אישה שנפטרה לפני עשרות שנים הוכרה אתמול כבעלת נכס בירושלים, לבקשת נכדיה. חרף אי התאמה בין שם המנוחה בפועל לבין שם בעלת הנכס בטאבו, שוכנע השופט אוהד גורדון כי נוכח מספר אינדיקציות, בראשן תעודת הזהות של הסבתא, מדובר למעשה באותו אדם.
התובעים הם 30 נכדיה של אישה אשר נולדה ב-1888 ומתה לפני עשרות שנים. במוקד ההליך ניצב נכס ירושלמי שנמכר זה מכבר לצד שלישי, ותמורתו – שיש להניח כי רבה – נשמרה בידי עורך דין עד להכרעה הסופית במשפט. אחת מבעלי הנכס בטאבו (לפני המכירה) הייתה "שפירא היינה רזיל" כשלטענת התובעים - מדובר למעשה בסבתם, שושנה שפיר ז"ל.
בדיון שנערך אתמול (שני) בבית המשפט, שיתף אחד הנכדים כי ברשותו תעודת הזהות העתיקה של סבתו. באותה תעודה חתמה המנוחה את שמה "רייזיל שפירא", באופן התומך בטענה שלפיה היא אותה "היינה" מהרישום בטאבו. כשנשאל הנכד כיצד תעודת הזהות של סבתו הגיעה לידיו, השיב שמצא אותה בבית אמו לאחר פטירתה, כשחיטט בחפציה.
גם בא-כוח התובעים, עו"ד אלדר שוחטמן ממשרד בן דוד-אברהם-הכהן, גרס כמובן ש"היינה" וסבתם של מרשיו היא אותו אדם. לטענתו משרד הפנים משום מה השמיט את האות א' משם משפחת המנוחה, "שפירא", כך שיצא שהיא נקראה "שפיר" באופן המציג אותה לכאורה כמי שאינה בעלת הנכס. ואולם לשיטתו מדובר בטעות. בנסיבות אלה עתרו הנכדים להצהיר על סבתם כבעלת הנכס.
מי שייצג את לשכת רישום המקרקעין בירושלים במסגרת ההליך, עו"ד דימה גזאלה, לא העלה התנגדות עקרונית והותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.
הפאזל התחבר
בפתח פסק הדין ציין השופט גורדון כי במהלך המשפט נערכו פניות יזומות מצד בית המשפט אל גופים שונים - כמו רשם המקרקעין ורשות האוכלוסין וההגירה - במטרה לקבל נתונים אשר יאששו או יפריכו את טענת היורשים. ואולם לדבריו, מאותם בירורים לא נמצא שישנם "טוענים אחרים לכתר" מלבד התובעים.
"לאחר כל אלה", כתב השופט, "אני סבור שהתובעים עמדו בנטל, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך זה, להראות את הזהות הנטענת בין סבתם המנוחה לבין היינה". לדבריו קיימות שורת אינדיקציות התומכות במסקנה זו.
בראש ובראשונה, ציין השופט, ניצבת תעודת הזהות של המנוחה אשר במסגרתה היא חתמה את שמה כ"שפירא" ולא "שפיר", באופן התואם לשם המופיע בטאבו. יתרה מכך, במסמכים העוסקים בצו ירושה שניתן אחר פטירת אביה של המנוחה – הסבא רבא של התובעים – צוין כי יורשתו היחידה היא בתו, הסבתא, ששמה "הניה רייזיל ... שפירא".
סממן מרכזי לכך שהסבתא ו"היינה" חד הן נמצא בסמיכות הזמנים שבין הוצאת צו הירושה אחר הסבא רבא, לבין רישומה של "היינה" כבעלים בטאבו. כך, בעוד הצו הונפק בפברואר 1945, הרישום בטאבו בוצע לאחר פחות מחצי שנה, ביולי אותה שנה.
"גם הנסח הבריטי מציג רישום של בעלת הזכויות בשם 'הינה רזיל שפיר'", כתב השופט, כשלדבריו ייתכן שאף כתוב "שפירא", שכן לא ברור האם מופיעה האות a בסוף שם המשפחה.
ממכלול הנתונים עולה, לדברי השופט, שהוכח כי סבתם של התובעים ו"היינה" הן למעשה אותו אדם. לפיכך הוא קיבל את התביעה, הכיר בסבתא כבעלת הנכס הרשמית ונתן הוראות לעורך הדין ששמר על כספי המכיר, כיצד לחלקם בין היורשים.
לפסק הדין המלא בתיק ת"א 11632-01-24
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.