ירשה את כל הרכוש של אמה – אך לא תקבל את הנכסים

בין היורשת לבין אחיה התעורר סכסוך האם היא זכאית לקבל חצי מהנכסים שרשומים על שם האב המנוח, מכוח חזקת השיתוף. שתי ערכאות קבעו כי הבת אינה זכאית שכן האם ויתרה על זכותה

בבית משפט המחוזי בנצרת נדחה לאחרונה בדעת רוב ערעור שהגישה אישה על פסק דין שקבע שאמה המנוחה לא הייתה זכאית לחצי מדירת המגורים שהייתה רשומה על שם אביה. השופטים קבעו שעל הנכס חלה חזקת השיתוף אך האם ויתרה על זכותה שכן לאחר מות האב לא עשתה דבר כדי לממש את הזכות ובשתיקתה קיבלה את צוואתו שלפיה היא זכאית לרבע מכל נכסיו בלבד.

ההורים המנוחים נישאו ב-1946 והביאו לעולם ארבעה ילדים. הם הותירו את דירת המגורים, 3 דירות נוספות ושתי חנויות. 

כלל הנכסים היו רשומים על שם האב ושני אחיו. ב-1979 ערך האב צוואה בה הוריש את מלוא זכויותיו בנכסים לאשתו (רבע) ולשני בניו (שלושה רבעים). הוא נפטר ב-1981. 

ב-2006 ערכה האם צוואה בהן הורישה את כל רכושה לבתה. ב-2013 העבירה האם את מלוא הזכויות בנכסים שקיבלה מבעלה המנוח לבנים במתנה. האם נפטרה ב-2015. 

הבת הגישה בקשות לקיום צוואות ההורים. בינה לבין אחיה התעוררה מחלוקת בשאלת השיתוף של האם בחלקו של האב בנכסים, במיוחד בדירת המגורים. הבת טענה שהיא הייתה זכאית למחצית מהנכסים ואילו הבנים טענו שמדובר בנכסים חיצוניים לנישואים, שהיו שייכים לאב בלבד. 

בית המשפט למשפחה קבע כי רק על דירת המגורים חלה חזקת השיתוף והבת לא הצליחה להוכיח שיתוף ביחס לנכסים האחרים. עם זאת נקבע כי האם המנוחה ויתרה על זכותה לתבוע זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף כך שהבת אינה זכאית לחצי מהזכויות.

הבת לא השלימה עם התוצאה וערערה. היא טענה כי אמה מעולם לא ויתרה על זכויותיה לשיתוף בנכסים, לא במפורש ולא במשתמע. היא ציינה כי לאחר פטירת האב אמה המשיכה להשתמש בנכסים ולהשביח אותם. 

האחים תמכו במסקנת בית המשפט שהאם ויתרה על החלת הלכת השיתוף חרף הזדמנויות רבות שהיו לה לממש את הזכויות. 

תקלה ציבורית

השופט ערפאת טאהא קבע כי האם המנוחה ויתרה על זכותה לתבוע זכויות מכוח חזקת השיתוף בדירת המגורים. 

הוא הדגיש כי יורשים יכולים עקרונית לתבוע זכויות מכוח הלכת השיתוף של הוריהם אך הרחבת זכות זו לאחר שנים רבות מאז פטירת ההורים עלולה להביא לתקלה ציבורית לא רצויה. 

״הכרה מעין זו עלולה לגרום ל"תאונות משפטיות", וניצול לרעה של הזכות לאחר שהיורשים שזכו בנכס שינו את מצבם לרעה״. לכן נקבע בפסיקה כי בשלב שבו בן הזוג נפטר ובן הזוג הנותר בחר שלא להעלות טענת שיתוף בנכסים אף שניתנה לו הזדמנות סבירה לעשות כן, הנטייה תהיה לייחס לו ויתור על הזכות.

השופט הוסיף כי במשך 34 שנים שבהן חיה האם לאחר פטירת האב, היא לא תבעה את זכויותיה מכוח חזקת השיתוף.

האם אף השתמשה בצוואת האב לקידום עניינים אישיים שלה ולמשל הודיעה לבנק כי בניה הסתלקו לטובתה מחלקם בכספים שנותרו בחשבון. 

בנסיבות אלה דחה השופט את הערעור.

השופט הבכיר שאהר אטרש הצטרף לפסק הדין.                                              

השופטת תמר נסים שי סברה בדעת מיעוט שיש לקבל את הערעור בעניין השיתוף בדירת המגורים ולקבוע כי המנוחה הייתה זכאית למחצית מהנכס.

הבת חויבה בהוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 25,000 שקל. 

• ב״כ המערערת: עוה"ד יעקב סלומון ליפשיץ ושות'
• ב״כ המשיבים: עו"ד מועין ח'ורי

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.