אם היה לכם ספק לגבי חשיבותם של הסכמי ממון, מוטב שתקראו על המקרה הבא, שעסק בזוג "פרק ב'", שהתנצח בבית המשפט על טיבה של מערכת היחסים הכלכלית ששררה ביניהם.
השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה מביהמ"ש לענייני משפחה בנצרת דחתה את תביעתו של גבר שתבע חצי מהרכוש של זוגתו לשעבר. השופטת קיבלה את עמדת האישה (הנתבעת), שטענה כי מתחילת הדרך הכוונה הייתה להפרדת רכוש, בבחינת "מה ששלי-שלי ומה ששלך-שלך".
הצדדים – שניהם "גרושים פלוס" – הכירו ב-1999. כששה חודשים לאחר שהכירו, עבר האיש להתגורר בדירה שבה התגוררה עם בנותיה. ב-2004 עברו השניים לדירה אחרת, שנרשמה על שם האישה.
באותה שנה הם חתמו על הסכם ממון, במסגרתו הוסכם שהדירה היא רכושה של האישה בלבד, וכן הוסכם כי מאחר שהצדדים מנהלים חשבונות נפרדים, אין לכל צד זכות בחשבונות של הצד השני.
ב-2013 הם החליטו להיפרד. לאחר מכן התובע הגיש את תביעתו, בה ביקש מביהמ"ש להצהיר שהצדדים הם ידועים בציבור וחלה עליהם חזקת השיתוף – שלפיה כל הרכוש משותף.
התובע טען כי במשך חייהם יחדיו לא הייתה הפרדה כלכלית כלשהי, אלא שיתוף מוחלט. בנוגע לדירה, טענתו הייתה כי הם החליטו שהיא תירשם על שם הנתבעת משיקולים טכניים בלבד.
לגבי ההסכם הוא טען, בין השאר, כי הנתבעת שכנעה את האיש לחתום לצורך הגנה על הרכוש המשותף מפני נושים שלו ומפני גרושתו, כך שלמעשה מדובר בהסכם פיקטיבי, למראית עין. בנוסף הוא העלה טענות בדבר מרמה, הטעייה, טעות ועושק, בכל הקשור לחתימתו על ההסכם.
מנגד, הנתבעת טענה כי התובע מנסה להתנער מההסכם בחוסר תום לב. לדבריה, התובע חתם עליו מרצונו הטוב והחופשי, ומדובר בהסכם תקף ומחייב.
עוד היא טענה בין היתר כי הנתבע לא היה מעורב בתהליך רכישת הדירה – לא בחתימה על מסמכים, לא בלקיחת המשכנתא – ולא הייתה כל כוונה שהדירה תהיה משותפת.
מערכת יחסית לא יציבה
"התרשמתי כי הסכם יחסי הממון משקף את רצונם וכוונתם האמתית של הצדדים בעניין ההפרדה הרכושית", קבעה השופטת ג'בארין כליפה.
השופטת ציינה כי עדותו של התובע הייתה מתחקמת, עם שלל טענות סתמיות, שהותירה רושם "בלתי חיובי בעליל", זאת לעומת עדותה של הנתבעת שהייתה ברורה, עקבית ואותנטית.
מעבר לרושם מעדויות הצדדים, קביעת השופטת התבססה על מספר טעמים, ובהם העובדה שהצדדים לא נישאו פורמלית, לא הביאו ילדים משותפים, וכן משום שהאיש לא הביא ראיות כלשהן שמעידות על התנהלות כלכלית משותפת, ואף לא להשתתפות ברכישת הדירה.
בהקשר זה השופטת הבהירה כי העובדה שמפעם לפעם התובע הפקיד כסף בחשבונה של הנתבעת אינה מספיקה על מנת להוכיח משק בית משותף ופסיקה בניגוד להסכם.
חיזוק נוסף להכרעתה השופטת מצאה בדברי האישה, שסיפרה על מערכת יחסית לא יציבה – עוד עובדה שמעידה על חוסר הרצון להתחייב ו-"לקשור" את עצמם ברכוש.
בתוך כך השופטת ציינה כי לטעמה "האיש שחתם על הסכם יחסי הממון, אינו יכול להתנער ממנו בטענה בעלמא ובלתי מבוססת כי הוא חתם בטעות או בהטעיה או כי מדובר בהסכם למראית עין... שכן ההיגיון מחייב כי חתימה על מסמכים כאלה לא תיעשה כמהלך סתמי או בהיסח הדעת".
לנוכח דחיית התביעה, השופטת חייבה את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
· ב"כ התובע: עו"ד אייזנקוט חיים
· ב"כ הנתבעת: עו"ד אביעד אמזלג
עו"ד יוסי גרצ'יקוב
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.