האם תבעה את בתה וחתנה בטענה כי רימו אותה כששכנעו אותה לחתום על הסכם פיקטיבי להעברת הדירה לבעלות הבת, כדי שיוכלו לקבל משכנתה. ביהמ"ש קבע שהיא עמדה בנטל ההוכחה הכבד
אם הגישה תביעה נגד בתה וחתנה בה ביקשה להצהיר שזכויות בדירה שרשומה על שם הבת שייכות למעשה לה. היא טענה כי הנתבע, שהיה הרוח החיה מאחורי המזימה, החתים אותה על הסכם להעברת הדירה לאשתו (בתה), בטענה שכך הם יוכלו לקבל הלוואת משכנתה ולרכוש דירה. התובעת הייתה בטוחה שהזכויות המהותיות בנכס נשארות בבעלותה אך נדהמה לגלות שהשניים שינו את הרישום. השופט ארנון קימלמן קיבל לאחרונה את טענות האם והורה על החזרת הרישום על שמה.
האם ובעלה לשעבר רכשו במהלך חייהם המשותפים דירה בטבריה. בשנת 2010 הם התגרשו. לאחר הגירושין האם רכשה את הזכויות בדירה מבעלה ונותרה לגור בנכס יחד עם אחת מבנותיה (שאינה הנתבעת).
האם סיפרה שב-2014 פנה אליה הנתבע וביקש הלוואה בסך 250,000 שקל לצורך קניית דירה. היא סירבה, אך הוא העלה פתרון אחר שיאפשר לו לקבל את הכסף. הוא הציע לקחת משכנתה על הדירה שבבעלותה. היא סמכה עליו בעיניים עצומות והסכימה להצעה, ואף התלוותה אליו ואל בתה לחתום על המסמכים.
כשש שנים לאחר מכן הגישה האם תביעה בה עתרה לבטל את ההסכם ולהשיב את הנכס לבעלותה. האם, שיוצגה על ידי עו"ד אלדד בן הרוש ממשרד סרור בן הרוש, טענה שכבר בתחילת גירושיה ניצל חתנה את מצבה הרגיש תוך שהוא יוצר תלות שלה בו בעניינים הכלכליים ומלבה את הסכסוך שנוצר בינה לבין ילדיה במסווה של דאגה לשלומה.
במהלך השנים היא ביקשה למכור את הדירה ולעבור לגור בדירה קטנה יותר. אז התברר לה לתדהמתה שלמעשה היא חתמה על העברת הבעלות על דירתה ולא על מתן הלוואה.
הנתבע, שיוצג על ידי עו"ד ג'בור טוקאן, טען כי התובעת חתמה על הסכם המתנה ללא יכולת לחזור בה. לשיטתו, התובעת מנסה להתחמק מהתחייבויותיה. הוא הוסיף שהוא ואשתו תמכו בתובעת ודאגו לכל מחסורה.
האמינה לו
השופט ארנון קימלמן מבית המשפט למשפחה בטבריה קבע שהסכם המתנה הוא חוזה פיקטיבי למראית עין שכל מטרתו הייתה נטילת הלוואה מהבנק על חשבון הנכס ותו לא.
הוא הבהיר שהתובעת הרימה את הנטל הכבד להוכיח שהרישום של הדירה על שם בתה אינו משקף את הבעלות האמיתית. עוד ציין השופט שיש אינדיקציות רבות שתומכות בטענת התובעת כי חרף הרישום הדירה בבעלותה. כך, בין היתר, היא נותרה לגור בדירה עם בתה השנייה, נשאה בהוצאות הדירה, דאגה לתחזוקה שלה ושילמה את תשלומי המשכנתה.
השופט הוסיף שעדות התובעת הייתה מהימנה ועקבית בעוד עדות הנתבע הייתה מלאת סתירות. הוא השתכנע שלאחר גירושיה התובעת נהגה לסמוך על הנתבע בכל הקשור לנושאים של בירוקרטיה וכספים. לדבריו, ניכר שהיא האמינה לנתבע שמוטב להעביר את הזכויות על שם הנתבעת, כדי שהוא יוכל ליטול הלוואה מהבנק.
בנוסף קבע השופט כי הנתבעים לא שילמו הלוואה שהתובעת נטלה עבורם ושעליהם להשיב לה את הסכום. כמו כן נקבע כי אחותה של הנתבעת שילמה תשלומי משכנתה שנטלו הנתבעים בסך של כ-14,000 שקל, ושעליהם להשיב לה את הכספים.
בסופו של דבר השופט הורה לשנות את הרישום באופן שהדירה תחזור להיות על שם האם.
הנתבעים חויבו בהוצאות בסך 30,000 שקל.
לפסק הדין המלא בתיק 63103-12-20
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.