ביה"ד לעבודה בת"א לא השתכנע שהנטייה המינית היוותה שיקול בכך שהתובע לא התקבל לעבודה בחברת שיווק אינטרנטי, וקיבלה את תביעת החברה, שטענה כי הפרסום פוגע בשמה הטוב.
הפרשה החלה בתחילת השנה שעברה, כאשר התובע התראיין למשרת איש מכירות בנתבעת, חברה העוסקת בשיווק ופרסום באינטרנט.
בתום הראיון, נציג החברה שראיין אותו יחד עם נציג נוסף, הודיע לו שהוא התקבל לעבודה. אולם כמה שעות אחר כך, אותו נציג כתב לו הודעת וואטסאפ שהוחלט שלא לקבל אותו, כיוון שאין כרגע צורך בסוכן מכירות נוסף. הצדדים המשיכו להתכתב כאשר התובע מטיח בנציג שלדעתו הוא לא קיבל אותו בשל נטייתו המינית, ושייקח את העניין אל בית משפט.
והוא אכן עשה זאת. באותה שנה הוא הגיש בביה"ד האזורי לעבודה בתל-אביב תביעה לפיצויים בסך 120,000 שקל בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
התובע טען כי דרך הוואטסאפ ניתן היה להתרשם מתמונת הפרופיל שלו, בה הוא מצולם על רקע דגל הגאווה – והיא שגרמה לשינוי החלטת החברה.
מנגד, החברה טענה כי ההחלטה שלא להעסיק את התובע נבעה משיקולים מקצועיים גרידא, לאחר שהנציג חזר בו אחרי שהתייעץ עם המראיין השני שנכח בראיון.
בהקשר זה החברה טענה כי כלל לא ידעה על נטייתו המינית של התובע עד לרגע שבו הטיח בה את הדברים.
החברה אף הגישה תביעה נגדית לפיצויי לשון הרע, בה טענה כי התובע הוציא את דיבתה רעה על לא עוול בכפה, כדי להוציא ממנה כספים. תביעה זו עסקה בפוסט שפרסם התובע בעמוד הפייסבוק שלו, בו כתב "לא מאמין שבשנת 2016 לא אתקבל לעבודה בגלל שאני הומו", וצירף את מודעת הדרושים שפרסמה החברה.
התובע השיב כי הפוסט שפרסם משקף את האמת העובדתית של הסיטואציה להבנתו, וסיפר כי חש תסכול עמוק כאשר נאלץ להתמודד, לא בפעם הראשונה בחייו, עם דחייה על רקע נטייתו המינית.
כלי להפעלת לחץ
השופטת מירב קליימן דחתה את תביעת התובע וקיבלה את תביעת החברה.
ראשית, השופטת השתכנעה כי אצל החברה לא התגבשה החלטה סופית ורצינית לקבל את התובע לעבודה.
שנית, וזה העיקר, השופטת ציינה כי "לא הוכח כי הנתבעת ידעה על דבר נטייתו המינית של התובע עובר לקבלת ההחלטה שלא לקבלו לעבודה".
לפיכך נקבע כי החברה לא הפרה את החוק באי קבלתו של התובע לעבודה. עם זאת, השופטת החליטה שהתובע לא יחויב בהוצאות החברה בגין תביעתו, וזאת בשל אי סדרים ופגמים בהתנהלות החברה, שהתבטאו בכך שמסרה לו כי התקבל ולאחר כמה שעות הודיעה לו את ההפך.
לגבי התביעה הנגדית, השופטת קבעה כי הפוסט מהווה לשון הרע, היות שהדברים פוגעים בשמה הטוב של החברה ומציגים אותה כמפלה – עניין שלא הוכח, כאמור.
בנוסף נקבע כי התובע אינו נהנה מהגנת "אמת בפרסום", משום שלא מדובר בפרסום שהוא אמת. לגבי הגנת תום הלב, השופטת ציינה כי "התרשמנו מההתכתבויות שנערכו מיד לאחר אי קבלתו לעבודה כי הנתבע שכנגד ביקש להשתמש בפרסום ככלי להפעלת לחץ למול התובעת שכנגד ועל כן מצאנו כי לא היה בהתנהלותו משום התנהלות שבתום לב".
בסיכומו של דבר, השופטת חייבה את התובע לשלם לחברה פיצוי בסך 15,000 שקל והוצאות המשפט בסך 4,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד רועי הוד
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שרית נהרי הלל
עו"ד מידן גריסרו
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.