האישה – שקולה נפגע במהלך ניתוח בבלוטת התריס בביה"ח שיבא – לא הוכיחה שמדובר ברשלנות רפואית, אך לצד זאת נקבע כי הרופאים הפרו את חוק זכויות החולה כשלא סיפרו לה על אפשרות טיפולית נוספת.
בית משפט השלום בתל-אביב דחה לאחרונה תביעת רשלנות רפואית עקב פגיעה במיתרי הקול של מטופלת שעברה ניתוח בבלוטת התריס בבית החולים שיבא תל-השומר. עם זאת, נקבע כי הצוות הרפואי פגע באוטונומיה של המטופלת כשלא סיפר לה על אפשרות נוספת לניתוח. המדינה, כבעלת בית החולים, חויבה ב-160 אלף שקל פיצויים בנוסף ל-45 אלף שקל הוצאות משפט.
המטופלת, אחות במקצועה, עברה בגיל 56 (2012) ניתוח לכריתת האונה הימנית של בלוטת התריס לאחר שהתגלה אצלה "גויטר" (זפק) שהפריע לה לנשום ולבלוע. במהלך הניתוח נגרמה לה פגיעה עצבית שפגמה במיתרי הקול וגרמה לה לקשיים בדיבור.
בעקבות אבחון ממצאים סרטניים בגידול, שישה שבועות אחרי הניתוח הראשון עברה המטופלת ניתוח נוסף, הפעם לכריתת האונה השמאלית.
בתביעה שהגישה בשלהי 2013 נגד המדינה – כבעלת בית החולים הממשלתי – העלתה התובעת שתי טענות מרכזיות: האחת, לרשלנות רפואית בעת הניתוח ובהחלטה לכרות את שתי האונות בשני ניתוחים נפרדים.
השנייה, לפגיעה באוטונומיה עקב הפרת חובת הגילוי. בעניין זה התובעת טענה כי לא נמסר לה מלוא המידע על אודות הניתוח, הסיכונים שהוא טומן בחובו והאלטרנטיבות שעמדו בפניה.
מנגד, המדינה טענה כי טענות התובעת הן בגדר "חכמה בדיעבד". שיקול הדעת הרפואי במקרה שלה היה זהיר, נכון וראוי, והמנתחים פעלו במקצועיות ובהתאם לפרקטיקה המקובלת. בנוסף נטען כי נמסר לתובע מלוא המידע הרפואי הרלוונטי לפני הניתוח.
יכלו לחסוך לה ניתוח
לאחר שמיעת עדויות הצדדים והמומחים בתיק, קבע השופט משה תדמור-ברנשטיין כי לא הוכחה רשלנות רפואית אבל כן הייתה כאן פגיעה באוטונומיה.
לגבי הרשלנות, נקבע שהטכניקה שנבחרה לביצוע הניתוח הייתה סבירה בהתחשב במיקום הזפק ובגודלו. "לא היתה כאן בחירה שיש בה משום טעות או חוסר זהירות, כי אם פעולה על פי כורח של המציאות 'בשטח", כתב השופט.
כמו כן הוא הוסיף שהפגיעה במיתרים הייתה סיכון ידוע, ועצם העובדה שהתממש לא מעידה על רשלנות.
בנוסף נקבע כי הבחירה של המנתח לבצע ניתוח של אונה אחת בלבד הייתה נתונה לשיקול דעתו. השופט אף ציטט מפסק דין מכונן שקובע כי "פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות".
אלא שלצד זאת, השופט תדמור-ברנשטיין מצא שהצוות הרפואי הפר את חובת הגילוי שלו כלפי התובעת בכך שלפני הניתוח לא הוסבר לתובעת שקיימת אפשרות לנתח את שתי האונות יחד, ולחסוך ניתוח משלים, גם אם המנתח העדיף שלא לעשות זאת.
בכך, קבע השופט, הופרו הוראות חוק זכויות החולה המחייב למסור למטופל לא רק את המידע המלא על שיטת הטיפול המוצעת אלא גם על הטיפולים החלופיים האפשריים.
לשיטת השופט, לו הייתה התובעת מודעת לעוד אפשרות ניתוחית, סביר להניח שהייתה מבצעת בדיקות משלימות ובהתאם לנתונים הרפואיים שלה אף בוחרת במתווה הדו-צדדי.
בסופו של דבר, אם כן, נקבע כי המדינה תפצה את התובעת ב-160 אלף שקל על כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה, כולל הפסד ימי עבודה ועזרת בני משפחה בתקופה שבה המתינה לניתוח השני. לסכום זה יתווספו 45,000 שקל עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
- ב"כ התובעת: עידית פוגלר, עו"ד רשלנות רפואית
- ב"כ הנתבעת: עו"ד שרית מורג-פדיוק ממשרד ויגלס–אלמגור
עו"ד דותן לופט
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.