עולה חדש נענה לבקשת חבריו ובשנת 2000 חתם על מה שחשב שהוא ערבות להלוואת משכנתא שנטלו בבנק מזרחי-טפחות. לאחר שחבריו לא עמדו בהחזרי ההלוואה, הבנק דרש ממנו להחזירה, בטענה שהיה לווה נוסף. בית המשפט דחה את עמדתו.
בני זוג פנו בשנת 2000 לבנק "מזרחי-טפחות" לקבלת הלוואת משכנתא של 334 אלף שקל לשם רכישת דירה בטירת הכרמל. הבנק דחה את בקשתם בטענה שהם לא עומדים בתנאים לקבלת ההלוואה, והשניים פנו לחברם, עולה חדש מאוקראינה, שישמש כערב להלוואתם.
לייעוץ בנושא בנקאות:
פנה ל- עו"ד בנקאות
החבר הסכים, והחבורה הגיעה לבנק וחתמה על מסמכי ההלוואה. לאחר שבני הזוג לא עמדו בהחזרי ההלוואה, נקט נגדם הבנק בהליכי הוצאה לפועל שבמסגרתם הדירה נמכרה תמורת 225 אלף שקלים.
מאחר שהסכום לא כיסה את ההלוואה, פנה הבנק לבית משפט השלום בקריות בבקשה שיורה לבני הזוג ולחברם לכסות את יתרת החוב, שהוערך ב-200 אלף שקל. אלא שבני הזוג לא הגישו אפילו כתב הגנה, וביהמ"ש פסק לחובתם וחייב אותם לשלם את החוב לבנק. החבר התגונן בטענה כי הוא ערב ואינו בגדר לווה, וכי גם כערב אין עליו חובה לשלם את ההלוואה משום שהבנק לא מיצה את ההליכים כנגד החייבים העיקריים ומסיבות נוספות.
להוכחת טענתו כי החבר היה בגדר לווה הפנה הבנק למסמכי ההלוואה והראה כי הוא חתם במקום המיועד לחתימת הלווים, ואף על הוראת קבע לתשלום 30% מגובה ההלוואה מחשבונו הפרטי. בנוסף הוא ערך פוליסת ביטוח חיים לטובת הבנק, כחלק מתהליכי המשכנתא. מכאן, שהחבר הוא למעשה לווה נוסף שחייב לשלם את מלוא יתרת החוב שנוצר בעקבות ההלוואה, ממש כמו בני הזוג.
הנתבע עמד על כך שהיה ערב בלבד. הוא סיפר כי עלה לארץ מאוקראינה ב-1996 וכעבור שנים ספורות התבקש על ידי בני הזוג לחתום כערב לצורך המשכנתא. באותה תקופה הוא לא שלט בשפה העברית ואף אחד מגורמי הבנק לא הסביר לו את תוכן המסמכים עליהם חתם.
לטענתו, הוא מעולם לא היה שותף להלוואה, הבית כלל לא שלו והוא גם מעולם לא התחייב לפרוע סכום כלשהו מתוך המשכנתא. הנתבע הוסיף כי גם כערב הוא פטור מערבותו, שכן הבנק פעל במנוגד לחוק הערבות שכן לא מיצה את כל ההליכים נגד הלווים האחרים לפני שהגיש נגדו תביעה.
לא הסביר
השופטת לובנה שלאטה חלאילה התרשמה כי הנתבע – שהבנתו את השפה העברית הייתה דלה ביותר – באמת לא הבין על מה חתם ואת משמעות החתימה, ומעולם לא לקחת חלק כלשהו בפרעון ההלוואה.
השופטת מתחה ביקורת על התנהלות הבנק, שלא הסביר לנתבע את המשמעות המעשית והמשפטית של חתימתו. כמו כן, ציינה השופטת שהבנק לא הוכיח שהנתבע העביר לו כל תשלום בהוראת קבע, מה גם שהבנק כלל לא פנה אליו כאשר בני הזוג פיגרו בתשלומים. אז, טען הבנק, שהנתבע "לא צריך לדעת מזה", אז כיצד כעת הוא טוען שהוא לווה?
לפיכך, קבעה השופטת כי יש לראות את הנתבע כמי שחתם על הסכם ההלוואה כערב בלבד, ובנוסף, קיבלה את טענתו בדבר אי-מיצוי ההליכים.
משכך, התביעה שהגיש הבנק נגד הנתבע נדחתה לחלוטין, והשופטת חייבה אותו לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 15,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד אורי שרם
- ב"כ הנתבע : עו"ד יעקב שטינמן
* עו"ד יואב סלומון עוסק בתחום הבנקאות ודיני חוזים ומסחר.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.