הבן, שעל פי הצוואה זכה בדירת אמו, הודה שהעברית שלה הייתה ברמה בסיסית. המחוזי קבע שללא הוכחה מוצקה לכך שהמנוחה הבינה את תוכן הצוואה, אין אפשרות לקיים אותה
בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה לאחרונה על ביטול צוואה, במסגרתה הורישה אישה את דירתה לאחד משני בניה. השופט נפתלי שילה קיבל את ערעור האח המקופח על החלטת בית המשפט למשפחה לקיים את הצוואה, בנימוק שלא הובאה הוכחה נחרצת לכך שהמנוחה אכן הבינה את תוכנה. סגן הנשיא שאול שוחט והשופטת עינת רביד הצטרפו לפסק דינו.
הצדדים הם שני ילדיה של המנוחה, אשר הלכה לעולמה ביולי 2021. טרם פטירת בעלה ב-1995 היא ערכה עמו צוואה, במסגרתה הוסכם שהרכוש של הראשון מביניהם שימות יעבור לבן הזוג השני, ואחרי פטירתו – שווה בשווה לשני ילדיהם. כשנה וחצי לאחר פטירת האב, בשלהי 1996, חתמה האם על צוואה חדשה בה חילקה את עיזבונה שווה בשווה בין בניה למעט ניואנס: שדירתה תוענק לאחד מהם בלבד, שכן השני "מסודר כלכלית".
בצעד תמוה משהו ערכה האם במרץ 2000 צוואה חדשה, הזהה כמעט מילה במילה לצוואת 1996 (שככל הנראה הושמדה ויש רק עותק ממנה). הצוואה משנת 2000 היא זו שעמדה במוקד ההליכים בין הילדים אחרי פטירת אימם ביולי 2021. בדצמבר אשתקד דחה בית המשפט למשפחה את טענת ההתנגדות לצוואה שהגיש האח המקופח, אשר טען כי אימו לא ידעה עברית ולא הוכח שהצוואה הוקראה לה ושהיא הבינה אותה.
מכאן הערעור שהוגש למחוזי בינואר האחרון. לטענת היורש שנושל מהדירה, אחיו אישר במהלך המשפט שאימם ידעה עברית באופן "בסיסי" בלבד, ושהיא "לא יכלה לקרוא ספרים". עוד טען המערער כי אחיו אישר שאימם לא יכלה לקרוא עיתונים ומכתבים שהגיעו אליה בדואר.
בנסיבות אלה, טען המערער, קיים ספק ביחס ליכולתה של המנוחה להבין את צוואתה. הוא הוסיף כי אחיו לא עמד בנטל להוכיח שהיא הבינה אותה, כך שיש להורות על ביטול הצוואה.
לא סתם פגם
השופט שילה הסביר שהמחלוקת במקרה זה אינה על פגם מינורי בצוואה. הוא ציטט מפסיקה שלפיה "העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין, ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה". בהתאם לאמור שם, "פגם מהותי מסוג זה אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה".
לגופו של עניין קבע השופט שהאדנים עליהם נסמך בית המשפט למשפחה בפסק דינו, לא חזקים מספיק על מנת לבסס את המסקנה שלפיה המנוחה הבינה את הצוואה שערכה בשנת 2000. הוא הדגיש כי בעוד שבית המשפט למשפחה הסתמך על עדות עורך הדין שערך את צוואת 1996 – לפיה רצון המנוחה היה לצוות את דירתה למשיב, הגם שהזהיר אותה שהדבר יכול לגרום לסכסוך בין ילדיה – אין בכך כדי ללמד על רצון המנוחה בשנת 2000, אז ערכה צוואה חדשה.
"במקרה דנן לא מדובר בפגם או חסר טכני כגון העדר תאריך או פגם באישור העדים. מדובר במקרה בו קיים ספק האם המנוחה ידעה את כל מה שכתוב בצוואה והבינה אותה", שב והדגיש השופט. לדבריו "הנטל להוכיח שהמנוחה הבינה את כל האמור בצוואה הוא נטל משמעותי ואני סבור שהאדנים שעליהם התבסס בית המשפט קמא, לא מספיקים להרמת הנטל הנדרש".
לפיכך השופט הורה על ביטול הצוואה תוך חיוב המשיב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל לטובת אחיו. השופטים שוחט ורביד הצטרפו, כאמור, לפסק דינו.
- ב"כ המערער: עו"ד פרופ' אבי וינרוט
- ב"כ המשיב: עו"ד יהודה אדרי
עו"ד מורן בריק מילר
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.