לאחר הפרידה טענה האישה כי היא זכאית לחצי מהזכויות בבית, שרשום על שם אבי הבעל. הטענה נדחתה אך נקבע כי האב לא יוכל לפנותה מהנכס במשך 15 שנה
השופטת ענת הלר-כריש הכריעה לאחרונה בתביעות שהוגשו בין אישה, בעלה לשעבר ואביו של הבעל. אחת הסוגיות נגעה לבית בו גרו בני הזוג עם ארבעת ילדיהם. הבית רשום על שם אבי הבעל והאישה טענה כי מגיעות לה זכויות בנכס. אף שהטענה נדחתה, השופטת קבעה שלאישה יש זכות להחזיק בנכס למשך 15 שנה לאחר הפרידה, בשל ההסתמכות שלה על התנהגות הצדדים במהלך חיי הנישואים.
בני הזוג נישאו בשנת 2000 והתגרשו ביוני 2020. במועד הנישואין האישה הייתה בת 17 ו-11 חודשים והאיש היה בן 28. נולדו להם ארבעה ילדים, כיום בני 21,16,14.5 ו-12.
לאורך חיי הנישואין הבעל עבד עם אביו והתקיים ביניהם שיתוף פעולה עסקי וכלכלי. האישה לא עבדה וטיפלה בילדים.
משנת 2005 גרו בני הזוג וילדיהם בבית שרשום על שם אביו של הבעל. באוגוסט 2018 עזב הבעל את הבית והאישה וארבעת הילדים גרים בו עד היום.
במסגרת התביעה הרכושית שהגישה האישה נגד הבעל ואביו היא טענה כי היא זכאית לחצי מבית המגורים.
מנגד, אביו של הבעל הגיש נגדה תביעה לפינוי הבית וטען כי בני הזוג שוכרים ממנו את הנכס משנת 2005. לדבריו, הואיל ותמה תקופת השכירות ומשעה שבנו הורחק מבית המגורים, יש לפנות את האישה. בהמשך הגיש האב תביעה כספית נגד האישה ועתר לחייב אותה בדמי שכירות בסך 165,950 שקל.
האישה טענה כי הורי הבעל נתנו להם את הבית במתנה וכי הבעל רכש מאביו את הזכויות בו. היא טענה לחילופין כי יש לה זכות להמשיך לגור בבית לאורך כל חייה, מאחר שהקדישה את חייה לטיפול בילדים בזמן שהבעל ואביו פיתחו את עסקיהם, הסתמכה על השנים הרבות בהן גרה בנכס וויתרה על על רכישת בית משלה.
הסכם בהתנהגות
השופטת ענת הלר-כריש מבית המשפט למשפחה בתל אביב קבעה כי לא עלה בידי האישה להוכיח את טענתה כי זכויות הבעלות בבית שייכות לבני הזוג. היא ציינה שהאישה העלתה טענות סותרות בנושא וגם לא הסבירה מדוע אם הזכויות בבית נמכרו או הוענקו במתנה לבני הזוג, הדבר לא מצא ביטוי ברישום בפועל.
עם זאת, השופטת השתכנעה כי לבני הזוג ניתנה זכות לגור בבית ללא תמורה, כחלק מהסכם שבהתנהגות בין האישה, הבעל ואביו.
השופטת ציינה כי לאורך שנות הנישואין ניהלו האיש ואביו את ענייניהם הכלכליים-עסקיים תוך שיתוף פעולה הדוק ביניהם. מנגד, האישה נישאה לאיש בגיל צעיר מאוד ועסקה בעיקר בגידול ארבעת ילדיהם של בני הזוג ובטיפול במשק הבית.
עוד ציינה השופטת כי מאחר שהאיש היה אמון על ענייניה הכלכליים של המשפחה ולנוכח העירוב הכלכלי שבין האיש לבין אביו, קיים קושי של ממש להוכיח את שיעור השקעות בני הזוג בבית המגורים. עם זאת, הוכח שבשל מגורי הצדדים בבית האישה ויתרה על רכישת נכס שיירשם על שמה יחד עם האיש.
בנסיבות אלה היא קבעה כי יש לקרוא לתוך ההסכם הלא כתוב בין הצדדים התחייבות לאפשר לאישה להמשיך לעשות שימוש בבית המגורים לטובת מגוריה למשך 15 שנים לאחר מועד הפירוד בין הצדדים, קרי עד ליום 1.8.2033.
הבעל ואביו חויבו לשלם לאישה הוצאות בסך 40,000 שקל.
- ב"כ האישה: עו"ד אבידן ארביב
- ב"כ הבעל ואביו: עו"ד אביעד אליהו
עו"ד ורדה חקלאי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.