השופטת הבהירה שלא הוכחה אלימות כלשהי, ומאחר שמדובר בדירה בה התגוררו הצדדים שנים רבות וגידלו את בנותיהם – יש לחלקה חצי חצי
בפסק דין שפורסם לאחרונה קיבל בית המשפט למשפחה בקריות תביעה של גבר להכיר בבעלותו על מחצית מדירה שרשומה על שם גרושתו. מדובר בנכס ששימש את הצדדים מאז רכישתו ב-1998 ועד לעזיבת הבעל את הבית במהלך 2016. השופטת ליאת דהן חיון קבעה שלאור אינדיקציות שונות כגון השתתפות הבעל במימון הדירה ואורך הקשר, יש להכיר בכוונת שיתוף ביחס לדירה, לרבות חיוב האישה בדמי שימוש ראויים על חלקו של הבעל.
הצדדים ניהלו קשר כידועים בציבור החל מ-1995. כעבור שנתיים נולדה בתם הבכורה וכשנה לאחר מכן נרכשה הדירה נשוא התביעה, תמורת 540,000 שקל, ונרשמה בטאבו על-שם האישה בלבד. בהמשך, במהלך 2002, נולדה לבני הזוג בת נוספת כאשר שנה לאחר מכן הם מיסדו את הקשר. בשלב מסוים יחסיהם עלו על שרטון, ובספטמבר 2016 עזב הבעל את הבית.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט מספר חודשים לאחר מכן, טען הבעל שהדירה שימשה את הצדדים ובנותיהם למגורים במשך שנים רבות, והלכה למעשה היא שייכת לשני הצדדים. הבעל הסביר כי הסיבה היחידה לכך שהדירה נרשמה על-שם האישה, הייתה כדי לנצל הטבות כאלה ואחרות להן זכתה כאם חד הורית באותה תקופה.
בנסיבות אלה הוא עתר לפירוק השיתוף בדירה ולחיוב גרושתו בדמי שימוש ראויים, החל ממועד הפרידה.
מנגד סיפרה האישה כי במהלך הנישואים סבלה מיחס בוגדני ואלים מצד התובע. לשיטתה, הדירה היא נכס חיצוני שלא הוכחה לגביו כוונת שיתוף, כאשר חלק הארי של המשכנתה עליו שולם מחשבונה. היא הוסיפה שהבעל היה במעמד של ערב בלבד למשכנתה, כך שהנכס שייך לה בלבד.
שילם את יתר ההוצאות
השופטת דהן חיון קיבלה אמנם את גרסת האישה לכך שמרבית החזרי המשכנתה שולמו על-ידה, אלא שמנגד הוכח כי הבעל נשא בהוצאות המחיה השוטפות. "התובע מיזג רכושו ברכוש המשותף עת שילם את יתר התשלומים הדרושים לקיום התא המשפחתי לרבות תשלומים בגין הוצאות מחיה. התנהלותם זו של הצדדים מלמדת על שיתוף משאבים כללי וערבוב כספים ממקורות שונים", כתבה.
בתוך כך השופטת דחתה את טענת האישה שהבעל היה ערב למשכנתה. בהתאם להסכם המשכנתה מעמדו היה כשל לווה, ומבחינה מהותית הוכח שהשקיע מכספו כדי לממן את הרכישה. כך למשל, הוא מכר דירה בבעלותו והקצה חלק משמעותי מהפדיון לרכישת הדירה המשותפת.
לזאת הוסיפה השופטת את אורך הקשר ואת העובדה שהצדדים בנו את משפחתם בדירה נשוא התביעה. לדבריה התנהלותם לאורך השנים מלמדת על אווירת שיתוף כוללת, אשר יש בה כדי להוות את אותו "דבר מה נוסף" שבכוחו לבסס שיתוף בנכס חיצוני.
בשולי הדברים ציינה השופטת כי בהליך שהתנהל בין הצדדים סמוך לפרידה – במסגרתו עתרה האישה לצו הגנה – קבע בית המשפט כי לא הוכחה אלימות מצד הבעל. לכן, קבעה, האישה מנועה מלטעון בהליך הנוכחי ליחס אלים מצדו.
לבסוף, השופטת שוכנעה כי הבעל עזב את הדירה לא כי ויתר על זכויותיו בה, אלא כדי להעניק לאשתו ולבנותיו "מדור שקט". מכאן שמלבד הכרה בו כבעלים על חצי מהדירה, הוא זכאי אף לדמי שימוש החל ממועד הגשת התביעה ועד לפירוק השיתוף בפועל.
האישה חויבה לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד התובע בסך 20,000 שקל.
- ב"כ הבעל: עו"ד נטלי טמצין
- ב"כ האישה: עו"ד טל זלץ
עו"ד אלינור ליבוביץ'
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.