בית הדין הרבני בנתניה קבע באחרונה כי במצב שבו האישה טוענת שחשה בבית כבית כלא ושקיימה יחסים עם בעלה רק כיוון שפחדה ממנו, אין מקום להורות לה לחזור אליו.
בני הזוג נישאו ב-2001 ונולדו להם שלושה ילדים. ב-2016 הגיש הבעל תביעה לבית הדין הרבני בנתניה בה דרש שלום בית. על מנת לשמור על השלום בין בני הזוג, בינתיים, בית הדין הוציאצו זמני למדור ספציפי לטובת הבעל – מעין צו עיקול המונע מהאישה את האפשרות לתבוע את פירוק השיתוף בדירה המשותפת.
עקב הצו, במרץ 2016 האישה עזבה את חדר השינה וביוני אותה שנה עזבה לגמרי את הבית עם הילדים.
בדיון שנערך בבית הדין באחרונה, ביקש הבעל להאריך את צו המדור הספציפי על מנת לאפשר לו ולאשתו למצות את הניסיונות לשלום הבית. לדבריו, הוא ואשתו עוד לא סיימו את התהליך הטיפולי שאמור לסייע להם להעלות את חיי הנישואין על דרך המלך. בינתיים, לדבריו, הוא יזם מהלכים לשלום בית, ובכלל זה קנה לאשתו מתנת יום הולדת והכין לה כוס תה בבוקר.
האישה מצידה טענה שאינה מוכנה בשום אופן לחזור לבעל, שחייה עמו היו לדבריה "תשעים אחוז גיהנום". היא סיפרה שחיה בפחד מתמיד וסבלה מאלימות נפשית, וגם ילדיה ספגו מנחת זרועו של אביהם. רק היום, לאחר שיצאה מהבית, היא מבינה באיזה טרור היה חיה ומרגישה כאסיר שיצא לחופשי.
נושמת לרווחה
אב בית הדין הרב שניאור פרדס ציין שבשאלת כנות התביעה לשלום בית הונחו בפניו נתונים סותרים. מצד אחד הבעל הראה מאמצים מסוימים לעשות שלום אך מצד שני סירב ללכת לטיפול זוגי ללא תנאים מוקדמים ולא הראה צעד משמעותי אמיתי. כמו כן, הוא הגיש נגד האישה תלונות ברווחה ובמשטרה על הפקרת ילדים.
באשר לאישה, זו מסרבת בתוקף להמשיך בחיי הנישואין וטוענת שגם היועצת הזוגית המליצה על פרידה. בנסיבות אלה, ולנוכח טענתה כי אינה מסוגלת נפשית לחזור לבעלה כיוון שהיא חשה כלפיו מיאוס ותיעוב עצומים – אין צורך להכריע במחלוקת העובדתית.
הדיין ציין כי ניכר שמאבק הגירושין הביא את הבעל להתנהלות אלימה ואובססיבית שבין היתר גרמה נזקים נפשיים קשים גם לילדים. כמו כן, ברור שהאישה מאסה בבעלה באופן חד-משמעי, ואף לא ניתן לומר שהאפשרות הטיפולית עוד לא מוצתה בהתחשב בכך שהצדדים עברו עשרות טיפולים לאורך שנים.
עוד נכתב כי "התרשמות בית הדין היא כי האישה מואסת בבעלה כאשר תחושתה הייתה בביתה כבבית כלא, כגיהינום וכמקום חולה עד שברחה ממנו עם ילדיה, עזבה את ביתה... והלכה לגור בשכירות ובלבד שלא להישאר תחת קורת גג אחד עם הבעל, וכי היא וילדיה נושמים כיום לרווחה וכי יחסי האישות שקיימו הצדדים עד לפני למעלה משנה נעשו לדבריה כיון שפחדה מבעלה".
הדיין קבע כי בנסיבות כאלה, שבהן אישה מעלה את הטענה ההלכתית "מאיס עלי", לא כופים עליה להיות עם בעלה, במיוחד כאשר יש "אמתלה", כלומר סיבה ברורה למאיסותה בבעל, המציק לה בדרכים שונות.
משכך, ובמצב שבו אין ולו סיכוי קטן לשלום בית יש לבטל את צו המדור הספציפי, שניתן מתוך הנחה שהבית יהיה גורם מאחד ומרכזי בשלום הבית. בסיכומו של דבר תביעת שלום הבית נדחתה וצו העיקול על הדירה בוטל.
הרבנים חיים ו' וידאל ויאיר לרנר הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ התובע: טו"ר משה ליבוביץ
- ב"כ הנתבעת: עו"ד יואל ריפל
עו"ד אלון בר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.