העברת בית מהורים לבתם התעכבה - אחיה ביקשו לרשת את הנכס

לטענת הבת, התנהלות קלוקלת של עורך דין גרמה לעיכוב של 20 שנה ברישום הנכס על שמה. אחיה ביקשו לנצל זאת כדי לכלול אותו בעיזבון ההורים שנפטרו בינתיים. מה נפסק?

בשנת 2003 חתמו בני זוג על הסכם להענקת ביתם שבמרכז הארץ לבתם, ללא תמורה. לאחר פטירתם ניהלו מקבלת המתנה ואחיה קרב ירושה: בעוד הראשונה טענה שאי רישום הנכס על שמה נעוץ בכשלי עורך הדין אשר טיפל בעסקה, שאינם גורעים מבעלותה, האחרונים גרסו שהבית שייך לעיזבון וצריך להתחלק בין כולם שווה בשווה. השופט ארז שני מבית המשפט למשפחה בתל אביב קבע שהצדק עם התובעת.

תחילת הפרשה באוגוסט 2003 אז חתמו הוריהם המנוחים של הצדדים על הסכם להעברת ביתם, הממוקם בעיר נחשקת במרכז הארץ, לבתם-התובעת, ללא תמורה. מסיבות שיפורטו בהמשך הנכס לא נרשם בטאבו על-שם מקבלת המתנה עד לעצם היום הזה. מכאן התביעה שהיא הגישה לבית המשפט נגד שני אחיה, שאר היורשים, במאי 2022.

לטענת התובעת, הוריה בחרו לתת לה את ביתם נוכח רצונם להבטיח את מגוריהם בו עד אחרית ימיהם, זאת על רקע עוגמת הנפש שהסבו להם הנתבעים, והעיקולים שרבצו על הבית בגלל כישלונותיהם העסקיים. היא תירצה את הסיבה לאי-רישום הבעלות על שמה משך שנים כה רבות, בין היתר בהתנהלות מרושלת מצד עורך הדין שטיפל בעסקה. בקשות התובעת היו, בין היתר, לרשום את הבית בטאבו על-שמה ולקבוע שאינו חלק מעיזבון הוריה.

לעומתה טענו הנתבעים שהבית מהווה חלק מעיזבון ההורים, שצריך להתחלק בין כלל היורשים שווה בשווה. לעמדתם יש לראות בעסקת המתנה כהסכם למראית עין או מתנה לאחר המוות, הנעדרים תוקף משפטי.

הושעה מהלשכה

השופט שני קיבל את הסבריה של התובעת לשיהוי הניכר ברישום הבעלות על שמה. בפסק הדין צוטטו חלקים מחקירת עורך הדין שהיה אמור לבצע את העברת הבעלות, וצוין כי נוכח התנהלות בלתי תקינה הוא הושעה מלשכת עורכי הדין לתקופה ארוכה ואף ריצה מאסר.

מסקנת השופט הייתה שעורך הדין היה מנוע מלעסוק בהעברת הבעלות לפחות עד לשנת 2017. על רקע טענותיה האחרות של התובעת ביחס לסיבת העיכוב – כגון העיקולים שהוטלו על הבית בגלל התנהלות אחיה, ודרישת רשות מקרקעי ישראל להרוס בנייה בלתי חוקית ולשלם חוב של הוריה בסך כ-100,000 שקל – הונחה דעת השופט שמקור העיכוב בסיבות הגיוניות.

אשר לטענת הנתבעים כי מדובר במתנה לאחר המוות הבהיר השופט שהענקת מתנה בחיים תוך שימור זכותו של ההורה לגור בנכס אינה נדירה במחוזותינו, ואינה נחשבת מתנה לאחר המוות. יתרה מזו, אם צודקים הנתבעים בטענתם הרי שאין היגיון במוכנות אחותם לשאת במשכנתה על הנכס ולבצע שאר תשלומים ביחס אליו.

לבסוף נדחתה אף טענת ההגנה שלפיה עסקת המתנה היא בגדר הסכם למראית עין. אמנם הנכס הועבר לתובעת עם חובות באופן המקים חשש להברחתו מפני נושי ההורים, אלא שלדברי השופט "לא דומה הברחה מובהקת של רכוש, רק כדי לחמוק מנושים ומתוך כוונה שחייב יישאר בעלים אמיתי בנכס ויחזור להיות בעלים עם חלוף סכנת הנשייה - למצב בו הורים מבוגרים מחליטים, גם אם זה בניגוד לאינטרס הכלכלי הפשוט שלהם, להעביר את הנכס לתובעת".

בנסיבות אלה קבע השופט שמלוא הזכויות והחובות בבית הן לתובעת בלבד, כאשר על אחיה לשלם לה הוצאות משפט בסך 80,000 שקל.

• שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.