ועדה של המכללה דחתה את בקשת המרצה להעלאה בדרגה אף שמבחינה אקדמית נמצאה ראויה. השופטת: "המחשבה, כי עובדת המצויה בחופשת מחלה כתוצאה מנכות שנגרמה לה מהעבודה, אינה זכאית לקידום, היא מחשבה מקוממת".
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל חלקית תביעתה של מרצה-שעבר במכללה האקדמית בית ברל, והורה למכללה לפצות אותה ב-50,000 שקל בגין הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. השופטת יפית זלמנוביץ גיסין כתבה פסק דין מקיף ויסודי, שבו השאלה העיקרית שעמדה הייתה האם התובעת הופלתה לרעה כיוון שלא קודמה.
התובעת, ד"ר למתמטיקה, הועסקה במכללה מ-1982 ועד שפרשה בפרישה מוקדמת ב-2012.
במאי 2009 דחתה הוועדה לקידום דרגות את בקשתה להמליץ על קידומה לתואר מרצה בכיר א', תוך שניתנה לה הזדמנות להגיש בקשה מחודשת לאחר פרסום עבודות אקדמיות נוספות.
ב-2010 היא יצאה לשנת שבתון שהוארכה בגלל מחלה, ובתקופה זו המציאה לוועדה פרסומים אקדמיים נוספים, כפי שהתבקשה.
שנה לאחר מכן, בזמן שהיא עוד היתה בחופשת מחלה, הוועדה אישרה את בקשתה אבל לא העבירה בפועל את המלצותיה לוועדה הבינמשרדית, מאחר שסברה כי התובעת צריכה לפנות לגורם המקצועי במשרד החינוך כדי לברר האם ניתן לאשר קידומו של מרצה המצוי במחלה.
הטענה העיקרית של התובעת בתביעה שהגישה נגד המכללה באמצעות עוה"ד אלכסנדר ספינרד, הייתה כי דחיית בקשות הקידום, לרבות אי העברת המלצת הוועדה הלאה, נעשתה על רקע מצבה הרפואי ותוך אפלייתה לרעה בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
אך מהצד השני, המכללה טענה באמצעות עוה"ד אלירן סטריכמן כי בקשת התובעת נדחתה על רקע ענייני ומקצועי, ובהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטים וההנחיות המנהליות החלות עליה.
אדישות וחוסר אכפתיות
בכל הקשור לדחיית הבקשה מ-2009, השופטת שוכנעה כי באותה עת התובעת אכן לא עמדה ברף האקדמי הנדרש, כך שלא היה קשר למצבה הרפואי.
לעומת זאת, השופטת כן השתכנעה שהתובעת הופלתה לרעה ב-2011. השופטת ציינה כי מחומר הראיות עולה שהמכללה לא פעלה באופן הנדרש והמצופה ממנה כמעסיקה, לנוכח הוראות החוק והפסיקה המחייבים אותה ליצור תנאים שיאפשרו העסקה וקידום של בעלי מוגבלות.
לפי השופטת, לאור זאת, המכללה הייתה חייבת להעביר את המלצתה לאישור הוועדה הבינמשרדית. השופטת הבהירה כי המכללה טעתה כשביססה את החלטתה על דעתו של ממונה דרגות קידום לסגל מכללות, שציין כי מרצה במחלה אינו לבקש קידום, וכי המכללה לא הייתה צריכה להסתמך על "תשובה גנרית שאין בה דבר וחצי דבר על יכולתה של התובעת להשתלב במכללה, אפשרות שובה לעבודה וכיוב', משהנתונים לא הוצגו בפניו וכלל לא בוררו על ידי הנתבעת, ועל הוראותיו המפלות של ההסכם הקיבוצי".
בהמשך פסק הדין השופטת כתבה כי "התפיסה העולה ומשתקפת מהתנהלותה של הנתבעת עומדת בבסיס גישת החברה כלפי בעלי מוגבלות אותה ביקש המחוקק לשרש, תפיסה המפגינה אדישות וחוסר ענין כלפי בעלי המוגבלות וחוסר אכפתיות בנוגע לתוצאות פעולתה כמעסיקה. המחשבה, כי עובדת המצויה בחופשת מחלה כתוצאה מנכות שנגרמה לה מהעבודה, אינה זכאית לקידום, היא מחשבה מקוממת".
לבסוף נפסקו לתובעת פיצויים של 50 אלף שקל על הפרת חוק שוויון זכויות בנוסף להוצאות משפט של 5,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.