דיאב עסמת שמע להמלצת המוסכניק שלו ורכש רכב מבחורה "טובה". לאחר שהתברר ששלדת הרכב מזויפת והוא נתפס בידי המשטרה, עסמת הגיש נגדה תביעה. הדיונים בתיק התמשכו כעשר שנים, שלאורכן נחשף סיפור התרמית האמיתי. עו"ד דן שגיב מסיק מסקנות וממליץ: אף פעם לא לוותר על בדיקה במכון מורשה.
ביוני 2003, כחודש ימים לאחר שרכש רכב מסוג מאזדה, הגיעה המשטרה לביתו של דיאב עסמת בצפון הארץ ולקחה לו את הרכב, שהסתבר שהוא בעל שילדה מזויפת.
עסמת, שלטענתו לא ידע שהרכב מזויף, הגיש תביעה בבימ"ש השלום בקריות לפיצוי על הנזק שנגרם לו נגד מי שמכרה לו את הרכב – מורה בשם אמל, תושבת הצפון. לאחר שהיא הגישה את כתב ההגנה, הבין עסמת שהוכחת התביעה אינה מלאכה פשוטה כלל וכלל.
הסתבר, שאמל לא הייתה בעלת הרכב במועד המכירה, כיוון שמכרה אותו לאחר. לגרסתה, הרוכש לא העביר את הבעלות על שמו ולכן הייתה מעורבת בשלב העברת הבעלות, ותו לא. עם התמשכות הדיונים בתיק, עלה החשד שבעל הרכב היה המוסכניק של עסמת, פריד, ש"תפר" את עסקת המכירה בעוד שעסמת היה סבור כי זה סייע לו ברכישה, כחבר.
לדברי עסמת, יום אחד הגיע למוסך עם הרכב הקודם שלו, וסיפר לפריד כי הוא מעוניין לרכוש רכב חדש תחתיו. אז סיפר לו פריד שהוא מכיר בחורה מבית טוב, שבדיוק מוכרת רכב. עסמת, שסמך על חברו, החליט לרכוש את הרכב של הבחורה הטובה והעביר לפריד את התמורה - רכבו הקודם ו-9,000 שקלים - אותה חשב שיעביר לאמל. במהלך הדיונים התברר כי הכספים נשארו בידיו של פריד, ששב וטען כי מעולם לא היה בעליו של הרכב.
אף שהגרסאות של אמל ופריד, שהכחישו שידעו שהרכב מזויף, התמוטטו, החליט ביהמ"ש לדחות את התביעה, בין היתר, משום שהתובע הציג גרסאות סותרות.
רכב 'לא כשר'
השופטת דיאנה סלע, שדנה בערעור שהגיש התובע בביהמ"ש המחוזי בחיפה, חלקה על החלטת בימ"ש השלום, וקבעה שאף שגרסאות המערער השתנו, שינוי זה מובן לאור התפתחות העובדות לאורך כ-10 שנים של דיונים.
השופטת קבעה, כי על אף קשיי ההוכחה (אף אחד לא הוכיח שמישהו ידע שהרכב היה מזויף) – פריד ואמל אחראים לחלק מנזקיו של התובע, כיוון שהציגו בפניו מצג שווא שקרי, לפיו פריד מסייע למערער מטוב ליבו ללא אינטרס ואמל היא בעלת הרכב, ונהגו כלפיו בחוסר תום לב.
השופטת, שניתחה את השתלשלות האירועים, הדגישה כמה עובדות חשובות: אמל מכרה את הרכב לפריד רק שלושה חודשים לאחר שרכשה אותו, ופריד לא רשם אותו על שמו ומיהר להיפטר ממנו. כך, קבעה השופטת, העברה מהירה של רכב מיד ליד עשויה ללמד כי הרכב בעייתי או 'לא כשר', ושבעליו ניסו להיפטר ממנו במהירות. "...פריד ניסה לזרוק את תפוח האדמה הלוהט ממנו והלאה..." כתבה השופטת, ופסקה כי אמל ופריד שיקרו והסתירו מהמערער פרטים חשובים.
לבסוף, השופטת קבעה שהמערער, אמל ופריד נושאים באחריות לנזקים באופן שווה. אחריות המערער, כך נקבע, מתבטאת בכך שלא לקח את הרכב לבדיקה במכון טרם רכישתו.
בסופו של דבר נקבע כי שווי הנזק עומד על 41,770 שקל. פריד ואמל חויבו כל אחד ב-13,922 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של 10,000 שקל כל אחד.
מקרה זה ממחיש את הכלל "יזהר הקונה". נראה כי הטלת אחריות בשיעור של 1/3 על הרוכש משום שלא בדק את הרכב טרם רכישתו, היא גבוהה מדי. בשנת 2008 התקבל חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) המטיל אחריות מלאה לגילוי נאות על סוחרי רכב, ויש להניח שתוצאת המקרה הייתה משתנה לו היה חל החוק בעת האירוע.
* עו"ד דן שגיב עוסק בדיני נזיקין.
**הכותב לא ייצג בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.