ההסכם קבע שהאישה תעביר כספים להקטנת המשכנתא על הדירה של בעלה ואם ייפרדו תקבל מחצית משוויה. הבעל חתם עליו אך סירב לאשרו. האישה ביקשה להכיר בו בכל זאת בטענה שבעלה הונה אותה.
סגן נשיא בית המשפט למשפחה בירושלים מנחם הכהן אישר לאחרונה הסכם ממון אפילו שלא אושר בבית המשפט. הסיבה לאישור החריג היא התנהלות חסרת תום לב של הבעל – שחתם על ההסכם, קיבל תמורתו כספים מהאישה, ולאחר מכן חזר בו וסירב לאשרו.
6 שנים אחרי שנישאו הגישה האישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני בירושלים, לטענתה לאחר התפרצות זעם קשה של בעלה המכור ל"סמים קלים".
בד בבד האישה הגישה לבית המשפט למשפחה תביעות משמורת, חלוקת רכוש ומזונות ילדים, ואילו הבעל הגיש מצידו תביעה למשמורת משותפת.
לאחרונה בית המשפט פסק בכל התביעות, כאשר הסוגיה המעניינת ביותר שעמדה לפתחו הייתה בשאלת חלוקת הרכוש.
בהקשר זה, בני הזוג חתמו על שני הסכמי ממון. ההסכם הראשון נחתם לפני הנישואים וקבע בין השאר כי הדירה של הבעל – שלימים הפכה לדירת המשפחה – שייכת רק לו.
הסכם הממון השני, שנחתם כעבור מספר שנים, שינה את תנאי ההסכם הראשון וקבע כי האישה תעביר 100 אלף שקל שחסכה להקטנת המשכנתא, ובמקרה של פרידה תקבל בתמורה חצי משווי הדירה לצורך רכישת בית חדש. אם לא תרכוש בית היא תקבל בחזרה את הכסף שהשקיעה.
אלא שברגע האמת בעלה סירב לאשר את ההסכם בבית המשפט. האישה – שביקשה להכיר בתוקפו של ההסכם השני למרות זאת – טענה כי בעלה הונה אותה ונהג בחוסר תום לב משווע.
היא אף טענה כי בכל מקרה יש לראות בדירה כנכס משותף כיוון שהשתתפה בתשלומי המשכנתא ובשיפוצי הדירה.
אבל הנתבע ביקש לפסוק בהתאם לחוק ולקבוע כי ההסכם השני לא תקף משום שלא אושר כדין. הנתבע הסביר שזהו הסכם "מקפח" שנחתם "תחת לחץ" משום שאישתו איימה עליו שלא ייראה את הילדים.
ההתנערות לא מתקבלת
אלא שסגן הנשיא הכהן דחה את עמדתו והפנה לפסיקה שקובעת כי במקרים חריגים אפשר לקבוע שהסכם ממון תקף אף שלא אושר. למשל, כאשר הצד שמתנגד לו נוהג בחוסר תום לב.
השופט סבר כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים. הוא לא האמין לנתבע שחתם על ההסכם רק בגלל איומי אשתו. תחת זאת, הוא העדיף את גרסתה כי הנתבע נהג בחוסר תום לב כשלקח את כספה ואז סירב לאשרו.
"לפנינו מקרה מובהק... בו צד אחד נוהג בחוסר תום לב, ולאחר שנהנה מהוראות ההסכם המטיבות עמו, מתנער וטוען כי לפנינו הסכם לא תקף", כתב.
למעלה מן הצורך השופט ציין כי גם אם לא היה קובע שההסכם מחייב, הרי שהאישה הוכיחה "כוונת שיתוף ספציפי בדירה".
כלומר, ההתנהלות הזוגית לאורך השנים, ובפרט עצם החתימה על ההסכם השני, מעידה על כוונת הבעל לשתף את האישה בדירתו.
על כל פנים, השופט קבע כי הוראות ההסכם השני תקפות, ובהתאם לכך נפסק שהדירה דירת תימכר והתמורה תחולק בין הצדדים. התובעת תצטרך לרכוש דירה חדשה בתוך שנה, ואם לא תעשה זאת – תקבל חזרה את הכספים שהשקיעה.
לא נפסקו הוצאות.
עו"ד נורית מנחם
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.