טיול של עשרה ימים הפך להיעלמות של ארבע שנים. ביהמ"ש למשפחה חייב את האם בפיצויים גבוהים, מהם כ-650,000 שקל על הכאב והסבל שנגרמו לאב. המחוזי, ולאחרונה גם ביהמ"ש העליון, דחו את עמדתה.
ביהמ"ש העליון דחה בקשת רשות ערעור של אם שחטפה את בתה לטורקיה ולא חזרה עד שהאב הצליח להחזיר אותה לישראל.
הבת נולדה בשנת 2000. בשנת 2004 לקחה אותה אמה לטורקיה לנסיעה שהייתה אמורה להימשך עשרה ימים. אלא שהשתיים פשוט לא חזרו. האב הגיש לביהמ"ש לענייני משפחה בטורקיה תביעה להחזרת הבת, בהתאם לאמנת האג (העוסקת בחטיפות ילדים).
תביעתו התקבלה, ובשנת 2005 נדחו שורה של ערעורים שהגישה האם, כולל לביה"ד הבינלאומי לזכויות אדם, בהרכב של 15 שופטים.
למרות זאת, השתיים לא חזרו ואף נעלמו. בסופו של דבר, רק במרץ 2008 הילדה אותרה בשכונת פועלים בטורקיה, מחופשת למוסלמית, עם שם בדוי. היא הוחזרה לישראל ומאז מתגוררת עם אביה.
בהמשך האב הגיש בביהמ"ש למשפחה בתל-אביב תביעה נגד האם ונגד אביה, בה תבע פיצויים.
בפסק דין מקיף, בית המשפט הורה לאם לשלם לו למעלה ממיליון שקל בגין הפסדי שכר (והוצאות שגבו המהלכים המשפטיים ופעולות האיתור), וכן 650,000 שקל עבור הנזק הלא-ממוני שנגרם לו, כלומר עוגמת הנפש והסבל.
בשנה שעברה ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דחה ערעור שהגישה האם, ואף חייב אותה בהוצאות משפט בסך 50,000 שקל. המחוזי אישר את קביעות ביהמ"ש למשפחה, וציין כי מדובר במקרה "מיוחד וקיצוני", בשל משך החטיפה והקושי לאתר את הבת.
בעקבות זאת הגישה האם בקשת רשות ערעור בביהמ"ש העליון. המבקשת טענה בין היתר כי ביהמ"ש טעה כשקבע שהאב אינו "ניזוק משני" על פי פסק דין "אלסוחה" – פסק דין מרכזי בדיני הנזיקין שעוסק בחלוקה שבין ניזוקים ישירים לניזוקים משניים.
לשיטתה, התביעה היא בגין חטיפת הבת, שאינה חלק מהתביעה, ולכן נזקי המשיב שאינם ממוניים הם נזקים משניים ודינם להידחות. לשיטתה של המבקש, ההרחבה שביצע בית המשפט כשהפך את המשיב למושא העוולה במקום בתו, הופכת למעשה את הלכת אלסוחה, כך "שכל אירוע יכול להיהפך לעשרות תביעות מצד ניזוקים משניים".
בנוסף היא טענה שבכל מקרה סכום הפיצוי בגין כאב וסבל חרג בצורה ניכרת מסכומים שנפסקו במקרים דומים.
האב התנגד לבקשה, והזכיר שהמבקשת ואביה לא התייצבו בהליכים ולא נחקרו על תצהיריהם. לגופו של עניין הוא טען שאינו "ניזוק משני", אלא יש לראות בו ובבתו כניזוקים עיקריים.
האב – ניזוק ישיר
השופט ניל הנדל דחה את בקשת האם, והזכיר כי טענותיה נדחו כולן בבתי המשפט הקודמים, ואין סיבה עניינית לדון בהן בערכאה שלישית.
בשל חשיבות הנושא, השופט בכל זאת הוסיף מספר הערות. בין היתר, השופט קבע כי האב הוא ניזוק ישיר, והמבקשת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיו, בכך שמנעה ממנו מלגדל את הבת במשך כארבע שנים.
לפיכך, השופט גרס שהערכאות הקודמות צדקו כשקבעו כי לפסק דין "אלסוחה" אין כל רלוונטיות למקרה הנוכחי.
השופט אף לא מצא הצדקה להתערב בגובה הפיצוי, והזכיר שמעשה החטיפה השתרע על פני ארבע שנים. "היה (ועדיין) על המשיב להתמודד עם קשיים רבים הנובעים מחזרתה של הקטינה לחיקו מקץ כארבע שנים, כשהיא כבת שמונה. בנסיבות חריגות אלה לא בכדי נקבע הסכום על הצד הגבוה", כתב.
בסיומה של ההחלטה השופט חייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 8,000 שקל.
עו"ד איתן ליפסקר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.