משמורת, משמורת משותפת ואחריות הורית

הקדמה

לא אחת נפסק כי זוהי זכותו הטבעית של כל ילד לחוות הורות מיטיבה ומעשירה עם כל אחד מהוריו. המצב האידיאלי עבור מרבית הילדים הוא תא משפחתי אחד, שבו שני ההורים חיים יחדיו באהבה ובהרמוניה ומגדלים את ילדיהם בתאום ויחדיו.

אבל הרצוי לחוד והמצוי לחוד. בעולם המודרני והמערבי, בו חלק משמעותי (למעלה מ- 30%) מן הזוגות מתגרשים או נפרדים - ישנם ילדים רבים המוצאים עצמם נקרעים בין ההורים ומצויים בקונפליקט נאמנות.

מנגד, לא יהיה חולק שילדים אינם צריכים לחוות בית בו ההורים אינם נפרדים, אבל מריבות צעקות ואפילו אלימות פיסית ולא רק מילולית, היא מנת חלקם מידי יום ביומו. לא זו הדוגמא או החוויה שאנו רוצים להעניק לילדינו, ולעיתים פרידה בין הורים, קשה ככל שתהא, עדיפה על פני מציאות יום יומית המלווה בכעסים, צעקות, בכי, דמעות ומצוקה נפשית. לא כל שכן כאשר אלימות פיסית או נפשית הינה מציאות שהילדים נאלצים לחוות.

משנפרדים ההורים, זכותו היסודית של הילד הינה להיות עם ההורה המעוניין לגדלו, לחנכו ומוכן להקדיש את מיטב זמנו, ולהיות קשוב לצרכיו, משאלותיו וליתן לו חום ואהבה הנחוצים להתפתחותו הפיזית ובמיוחד הרגשית-הנפשית.

ישנם מצבים בהם שני ההורים יכולים להעניק לילד את הנחוץ לו, וישנם מצבים בהם רק הורה אחד מוכשר ויכול לתפקד על בסיס קבוע רציף ומתמשך כהורה משמורן, הלוקח אחריות על כל תו ותו מאורחות חייו של הילד. במצב כזה, ההורה השני מסתפק במפגשים עם הילד. לעיתים, המציאות מכתיבה כי הורה אחד יהיה הורה משמורן והאחר - יהיה זכאי להסדרי ראיה מצומצמים או נרחבים, לפי העניין.

הגישה המסורתית, ויש מי שיאמר המיושנת, היא שהאם צריכה לשמש הורה משמורן ואילו האב יהיה זכאי אמנם להסדרי ראיה, דהיינו למפגשים תכופים רצופים וסדירים עם הילד, אך ביתו לא יהיה הבית העיקרי הדומיננטי אלא בית משני, הפחות בחשיבותו.

על גישה מסורתית זו, ככל הנראה, אבד הכלח בכל הנוגע להורים הצעירים, המודרניים, הרואים באב כמסוגל לגדל ילדים כמו האם ותופסים את ההורות אחרת מאשר הדור הקודם. אבות רבים מסוגלים וגם רוצים לטפל בילדים על בסיס יומי, לנקות, להאכיל, לחתל, לפקח על שיעורים, להיות בקשר עם המוסד החינוכי, וגם להכיר את החברים של הילדים.

בין במשמורת יחידנית ובין במשמורת משותפת- זכותו של הילד לקשר טוב עם ההורה השני, ועל ההורה המשמורן לכבד ולהחיל זכות זו ולאפשר לילד לממשה ולעודדו בכך.

אף האמנה בדבר זכויות הילד 1989 מכירה בחשיבות הקשר של הילד עם שני הוריו. האמנה, המהווה מקור משפטי מקיף לעיגון זכויות הילד ולחבות ההורים למימושן, קובעת בסעיפים 7-9 את זכותו של הילד להכיר את הוריו, להיות מטופל על ידם, לשמור על קשרי משפחתו ולהיות בקשר עם שתי הדמויות ההוריות שלו.

סעיף 18 לאמנה קובע כי: "המדינות החברות יעשו כמיטב מאמציהן להבטיח הכרה בעקרון כי לשני ההורים אחריות משותפת לגידול הילד והתפתחותו..."

כבר לפני שנים רבות קבע כב' השופט פורת בבע"מ (ת"א) 1125/99(לא פורסם) ד.ל. נ' כ.ז . את העיקרון לפיו, להתפתחות הילד נחוצים שני ההורים גם יחד:

"חשיבות הקשר של הילד עם שני הוריו גובר, במיוחד עת מדובר בילד רך בשנים. ילדים רכים מאבדים רגשות כלפי אנשים שאינם רואים בתדירות ותכיפות ומפתחים כלפיהם תחושת זרות וניכור. הדבר נובע מן הקושי בתפיסת הזמן של הילד. הוא אינו מבין את המשמעות של משך היעדרות ההורה השני. בגיל רך יש חשיבות רבה לשמירת הקשר ההדוק עם האם והאב כאחד. הגישה הרווחת כיום, מכירה אף במרכזיות האב ובחשיבותו בחיי הילדים בגיל הרך. בעבר תפיסת העולם השכיחה של האב במערכת החברתית משפטית ואף בקרב בני המשפחה עצמם הייתה של אב מפרנס ולא של הורה העוסק בגידול הילדים הרכים. לעומתו, הובלטה חשיבותה המרכזית והבלעדית של האם. דפוס זה אינו בלעדי עוד. שינויים חברתיים ואידיאולוגיים הבליטו עד כמה הוזנח מקום האב בניתוח ההליכים העוברים על המשפחה, ועד כמה מכירים כיום במרכזיות האב וחשיבותו לילד במיוחד בגיל הרך... "

לדידו של כב' השופט סילמן ניצן בתמ"ש 17120/07 פלונית נ' פלוני: "המשמורת המשותפת היא דרך המלך, היא ה"ביצוע בקירוב" בהשאלה מחוק החוזים".

ומהי דוקטרינת הביצוע בקירוב? בע"א 11965/05 עיזבון המנוח מרדכי קליין נ' שרון נפסק, כדלקמן:

"דוקטרינת הביצוע בקירוב... אשר פותחה במשפט המקובל האנגלי אומצה בפסיקתו של בית משפט זה קודם לחקיקה הישראלית בתחום דיני החוזים... אך לא מצאה את מקומה בהוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 וחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973... יחד עם זאת, נראה כי הרציונאלים שביסוד דוקטרינת הקיום בקירוב עולים בקנה אחד עם הרציונאלים שביסוד עקרון תום הלב שהוכר בדין הישראלי כעקרון-על החולש, בין היתר, על האופן שבו יש לקיים חיובים ולממש זכויות על פי חוזה כהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). משכך נראה כי אין מניעה להוסיף ולהחיל גם כיום את רוחה ואת הגיונה של תורת הביצוע בקירוב מכוח עקרון תום הלב ... הרעיון העיקרי שביסוד דוקטרינה זו הוא כי יש לחתור, ככל הניתן, לקיום החוזה ולהגשמת המטרה העומדת ביסודו, גם אם מתברר בהגיע שעת ביצועו כי אין אפשרות לקיימו ככתבו וכלשונו."

דוקטרינת הביצוע בקירוב, כמו גם עיקרון תום הלב המצוין בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), מאפשרים לבית המשפט לערוך שינויים מסוימים בדרכי ביצועו של החוזה על מנת לקיימו, ובלבד שבית המשפט יפעל בעניין זה בזהירות המתבקשת על מנת שלא ימצא עצמו עורך חוזה חדש בין הצדדים, שתנאיו משנים מן היסוד את אופיו של החוזה המקורי.

ובהשאלה - המשמורת המשותפת והאחריות ההורית של שני ההורים גם יחד, היא הדבר הקרוב ביותר לתא המשפחתי שלא התפרק. אחריות של שני הורים גם יחד על ילדיהם, הורים שישמשו במשמורת משותפת, וחלוקת הזמנים ביניהם תהיה דומה אם לא זהה, היא הדבר הקרוב ביותר והדומה ביותר למשפחה שלא אירעו בה גירושין ופירוד בין ההורים. זהו הרע במיעוטו. אולי זה הטוב במיעוטו.

טובת הילד-עקרון מנחה לקביעת ההורה המשמורן וחלוקת האחריות בין ההורים

ברע"א 4575/00 פלונית נ' פלוני, פ"ד נה (2) 321 נקבעו ע"י כב' השופטת דורנר אמות המידה המנחות לבחינת הסוגיה: "אמת-המידה המנחה בעת דיון בענייני משמורת ילדים היא טובת הילדים. אמת-מידה זו אמורה להנחות הן את ההורים (סעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962... והן את בית-המשפט (סעיף 25 לחוק) בקבלם החלטות הנוגעות לילדים."

דהיינו, על בית המשפט לבחון את טובת הקטינים. טובת הקטינים הוא מושג ערטילאי ואולי אפילו קלישאה. למונח זה יש לצקת תוכן. כפי שנפסק לא אחת על ידי בית המשפט על ערכאותיו השונות, המלאכה למציאת טובת הקטין אינה קלה.

ברע"א 4575/00 פלונית נ' פלוני נקבע: "...עם זאת, לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו מכיוון שטובת הילדים מחייבת כי יגדלו במחיצת אביהם ואמם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, ואילו בפרדה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו".

כך גם נקבע בע"א 503/60 וולף נ' וולף: "קביעת טובתו של הילד שהוריו נפרדו זה מזה, אינה אלא שקילת עדיפויות: ועל פי רוב- תפיסת הרע במיעוטו. אין כאן טובה שלמה ומוחלפת, כמו הטובה הצפונה לילד יהודי היושב בבית הוריו הנאהבים על אדמת ישראל. מששללו ההורים טובה שלמה זו מילדם, הרי הטובה אשר בית משפט מסוגל להעניק לו אינה אלא טובה יחסית. וכדי לזכות בטובה אחת, הרי לעיתים קרובות אין מנוס מן הוויתור על טובה אחרת. יש וטובת הילד מחייבת שיקבל גם חינוך האב וגם חינוך האם".

כפועל יוצא מכך, נקבע כי ההסדר שבית המשפט יגבש צריך להגשים במידה המרבית האפשרית את אינטרס הילדים ליהנות ממסגרת יציבה, במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר, ועם זאת לשמור על קשר בין הילדים לבין ההורה השני.

יציקת תוכן ממשי - מינוי מומחים, תסקירי סעד וחוות דעת בדבר מסוגלות הורית

כאשר יש מחלוקת בין ההורים, יזמין ביהמ"ש תסקיר מפקידת סעד, ואם הדבר לא ייתן פתרון - ימנה מומחה פסיכולוג שייתן חוות דעת. באשר לדרך בה על בית המשפט לבחון את מכלול השיקולים, נקבע בפסק הדין רע"א 4575/00 פלונית נ' פלוני: "בחינה זו צריכה להתבסס על תשתית עובדתית נאותה. חשיבות רבה במיוחד יש לחוות-דעת של מומחים הן בשל יכולתם לבחון את השאלות המתעוררות בכל מקרה בעין מקצועית והן בשל היותם גורם ניטרלי לעומת ההורים היריבים".

יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין בבג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים: "טובתו של ילד אינה מושג תאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת ממצאים-שבעובדה. ממצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים".

בדרך כלל מאמץ בית המשפט את חוות הדעת של המומחים שמינה מטעמו, ורק במקרים חריגים סוטה הוא מההמלצות שניתנות על ידם. בהיעדר ראיות בעלות משקל לסתירת האמור בחוות-דעת המומחים ייטה בית-המשפט לאמץ את ממצאי חוות-הדעת ומסקנותיהן.

בתמ"ש 12148-04-10 (טב') ס.ג נ' ע.ג קובע כב' השופט זגורי: "כיום נהוג על ידי בתי המשפט להעניק חשיבות רבה למסקנות דיווחי ועדות מומחים בשל השתתפותם של גורמים מקצועיים בוועדות אלה והממצאים נתפסים בבחינת קווים מנחים המסייעים לבתי המשפט לקבוע את טובת הילד הקונקרטית בכל מקרה ומקרה..." .

וכן:

"...בהקשר זה קובעת הפסיקה, כי תסקירי הסעד וחוות דעתם של מומחים מהווים אמצעי מרכזי, חשוב ומשמעותי במסכת הראיות שיובאו בפני בית המשפט; התסקירים הינם בבחינת חוות דעת. זכותו הטבעית של כל ילד, לחוות הורות מיטיבה ומעשירה עם כל אחד מהוריו. משנפרדו ההורים, זכותו היסודית להיות עם ההורה, המעוניין לגדלו, לחנכו ומוכן להקדיש את מיטב זמנו, ולהיות קשוב לצרכיו משאלותיו וליתן לו חום ואהבה הנחוצים להתפתחותו הפיזית ובמיוחד הרגשית. עם זאת זכותו של הילד לקשר טוב עם ההורה השני ועל ההורה המשמורן לכבד ולהחיל זכות זו ולאפשר לילד לממשה ולעודדו בכך".

מה נדרש - על פי הפסיקה - כדי שתהיה תשתית למשמורת משותפת?

מסוגלות הורית לכל אחד מההורים - דהיינו כאשר לשני ההורים מסוגלות הורית טובה דיה לשמש כל אחד הורה משמורן לקטין/קטינים.

שני הבתים מרכזיים - יכולתם של הילדים לראות את שני הבתים של הוריו, כמרכזים בחייו. הילד או הילדים צריכים להיות מסוגלים לראות בבית של כל אחד מההורים בית מרכזי ולא בית שאליו הם באים רק לשחק או לשהות בו שעות ספורות.

מרחק גיאוגרפי קטן בין בתי ההורים - אמנם אפשר להסיע ילדים ומכונית זמינה היום כמעט לכל משפחה, אך המרחק צריך להיות סביר.

שיתוף פעולה בין ההורים - בין ההורים יכול להתקיים שיתוף פעולה ברמה גבוהה גם אם נותר הקונפליקט הזוגי וגם אם יש מחלוקות כספיות ורכושניות. אפשרי שיוותרו משקעים בין הצדדים, אך הם יוכלו להפריד את הכעסים ההדדיים כאשר הם דנים בנושאים הקשורים בילדים - ובפרט בנוכחותם.

כמובן, שאפשר לקיים משמורת גם אם מתקיימים גם רק חלק מן המרכיבים דלעיל, ולמותר לציין שאין זו רשימה סגורה.

חזקת הגיל הרך - האם התפיסה תקפה או שמא אבד עליה הכלח?

הוראת סעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות- הוראה שעל פי המלצות ועדת שניט אמורה להשתנות - קובעת את חזקת "הגיל הרך", לפיה ילד עד גיל 6 יישאר בחזקת ובמשמורת האם, אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכך.

לדברי ד"ר מיכאל ינקו, פסיכיאטר מומחה לילדים ומתבגרים, נושא המשמורת תלוי במספר פרמטרים כמו מספר הילדים, גילם והקשר עם כל אחד מההורים באופן נפרד. במשך השנים האחרונות, נוכח יתר המעורבות והנוכחות הגברית והאבהית בגידולם של הילדים יש יותר אפשרויות למשמורת משותפת, שמצד אחד יכולה להיטיב עם הילדים ובאופן מסוים מנציחה את התא המשפחתי שבעצם קרס.

לדבריו, בקרבה בין בני הזוג לשעבר יש כדי לעכב את צמיחתם מחדש במערכות זוגיות חדשות, כשהמחויבות הראשונית והעיקרית היא לילדים ולא להתפתחותם האישית והזוגית של ההורים שנפרדו. יש לציין, שהקרבה הגיאוגרפית בין זוג ההורים עשויה להנציח את הסיבות לפרידה ויכולה להוות בעיה כשאחד מההורים עוד מקווה לחזור לתא המשפחתי ולזוגיות שהייתה.

ומדוע בעצם קיימת חזקת הגיל הרך? נראה, כי לא רק משום שבעבר מקובל היה שהאב מפרנס והאם בבית. ממחקרים שנערכו לאורך עשרות שנים מתברר כי הקשר הראשוני והעיקרי של תינוק הוא לאמו, שם מתוארים החיוך הראשון, יצירת קשר עין ראשונית ויתר מרכיבי הקשר שניתנים לבדיקה. כשאם חסרה מכל סיבה שהיא אזי מתגלים סימנים פסיכופתולוגיים ראשוניים כמו דכאון בגיל הרך, שמתבטא באי התפתחות גופנית FTT, ירידה במצב הרוח ועיכוב בהשגת אבני דרך התפתחותיות. אפשר לראות זאת כשצופים בילד גדל עם אם חולה, אם שחסרה כי היא בבית כלא, או אם שנטשה או חו"ח נפטרה.

יחד עם זאת, ככל הנראה, לדברי ד"ר ינקו, דפוס ההתקשרות הראשוני הוא לאם ומשכך תינוק בגיל רך מאוד (חודשים ספורים עד שנה), יש שיהיה במשמורת האם בלי קשר לאיכות האב וליכולתו.

ישנם מספר מודלים תאורטיים המנסים להסביר את דרך ארגון יחסי ההתקשרות לדמויות המשמעותיות השונות של הרך הנולד. BOWLBY הציע את המודל הראשון, המונוטרופי, שעל פיו דמות ההתקשרות הראשונית היא האם, ולאחר מכן הפעוט מכליל את התקשרותו לאם לדמויות אחרות, כמו אביו.

המודל השני הנו מודל היררכיה (BRETHERTON) לפיו ישנה דמות התקשרות אחת מרכזית, האם, והקשר עמה משפיע על שאר ההתקשרויות שרוקם הילד. דמויות אחרות יכולות להיות תחליף או פיצוי כאשר הדמות המרכזית לא נוכחת או אינה נגישה לילד.
ממצאי מחקרים שנעשו לאורך שנים רבות מצביעים כי ההתקשרות של רך נולד לאב אינה "עצמאית" והיא תלויה באיכות ההתקשרות של הפעוט לאמו. כלומר- במרבית המקרים ההתקשרות לאם "צובעת" ומעצבת את דפוס ההתקשרות לאב.

האבות, מצידם, בשנים האחרונות החלו לקרוא תיגר על כך, במיוחד שמדובר בבני זוג בעלי קריירות מקבילות והשיתוף בגידול הילד הוא רב, גם אם אינו לגמרי שוויוני לטענתם, יש לקחת זאת בחשבון כשנקבעת משמורת לגיל הרך.

זכויות וחובות של הורים כלפי ילדיהם

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב - 1962 קובע בפרק השני את זכויות וחובות ההורים כלפי הקטין/הקטינים. חוק זה מתווה את האחריות ההורית המשותפת המיוחסת לשני ההורים גם יחד, הקובעת את אחריותם לגידול הילד, על כל הפרמטרים הנלווים לכך. על פי חוק זה אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לזכות זו גם הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום-מגוריו, והסמכות לייצגו.

החוק קובע כי על ההורים לפעול תוך כדי הגעה להסכמות בכל נושא וענין הנוגע לילד אלא אם מדובר בנושא שלא סובל דיחוי כגון מקרה חירום בריאותי. בהעדר הסכמות - מסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לקבל הכרעות במקום ההורים.

מאין נובעת חזקת הגיל הרך? מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962

סעיף 25 קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים-

לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית-המשפט לקבוע את הענייניים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

מיהו ההורה המשמורן?

ההגדרה בפועל ,שאינה הגדרה משפטית מובהקת, הינה כי ההורה המשמורן הוא זה אשר מחזיק בילדים יותר ממחצית הזמן.

כך למשל, במקרה בו מתוך 28 יום הקטינים נמצאים 12 לילות אצל האב ו - 16 לילות אצל האם, קבע בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, כי מאחר שחלוקת הזמנים בבתי ההורים אינה שוויונית, לא מדובר במשמורת משותפת (תמ"ש 27170/06 ו.ע. נ' ו.א, מפי כב' השופט כץ).

עם זאת, בשנים האחרונות נבחנת גישה חדשה בבית המשפט לענייני משפחה, הן על ידי השופטים והן על ידי העובדים הסוציאליים העורכים את התסקירים בעניין המשמורת והסדרי הראיה. גישה זו מתבטאת בהפעלת לחץ על ההורה להסכים או לכבד הכרעה של חלוקת זמנים שווה או דומה, במצבים שבהם ההורים שרויים בקונפליקט ביניהם.

האם משמורת משותפת הינה לטובת הילדים?

יש כאלה שיאמרו שילד צריך בית עיקרי אחד והורה אחראי אחד, וזאת מבלי לפגוע בקשר עם ההורה השני ומבלי לחלוק על העובדה שכל ילד נזקק לשני הורים מעורבים ואכפתיים. אחרים יאמרו שהורות ומשמורת משותפת הינה כורח המציאות, ואין כל סיבה לפגום ו/או לפגוע בהורותו של ההורה השני, (של האב בד"כ).

המחלוקת בסוגיה זו הינה מהותית ועקרונית, שכן היא נוגעת גם לסוגיית המזונות. עם זאת, נראה כי חלק הארי של האבות מעוניינים להיות משמורנים משותפים בשל הצורך להיות מעורבים בחיי ילדיהם, ורק מיעוטם מעוניין בכך בשל הרצון להפחית מסכום המזונות [הפחתה של 25% על פי הפסיקה (עמ (חי') 318/05‏ ‏ פלוני נ' פלונית)]

באשר לסוגיית המשמורת המשותפת נאמר על ידי כב' השופטת חני שירה בתמ"ש (ראשל"צ) 29024/06 ט.ל. נ' א.ל., כי ממחקרים שנעשו באוסטרליה...."עולה כי אחוזים ניכרים של הסדרי משמורת פיזית משותפת שנקבעו בהליך גירושין והסדרים שבהם האב התחייב כי הילדים ישהו בביתו פרקי זמן משמעותיים, לא שורדים לאורך זמן ומשתנים, כך שהאם היא, למעשה, ההורה המטפל העיקרי בילדים".

מהי משמורת משותפת?

משמורת משותפת הינו הסדר בו שני ההורים "זוכים" לקבל הגדרה הורית שווה. במרבית המקרים, הסדר של משמורת משותפת נקבע בהסכמת שני ההורים, המבינים את חשיבותו לטובת ילדיהם.

כאשר מדובר בהורים שהסכימו ביניהם על תנאי ההורות המשותפת בהסכם - בית המשפט אינו נוטה להתערב, והוא מאשר הסכמים אלו חדשות לבקרים.

אולם, כאשר יש מחלוקת בין הורים באשר לסוגיית המשמורת אזי הנושא מורכב יותר, ומושפע לא רק מהשקפת עולמו של השופט בדבר הסדר החברתי הנכון אלא גם מתסקיר הסעד של העובדת הסוציאלית שעוסקת בתיק וכן מחוות דעת של מומחים (פסיכולוגים בדרך כלל ובמקרים חריגים פסיכיאטרים) אשר נזקקו לסוגיה זו באותו מקרה ספציפי.

בשנים האחרונות החל תהליך של שינוי, הנובע בעיקר מרצונם של האבות הגרושים לקחת חלק משמעותי ושווה בגידול ילדיהם גם לאחר גירושים. מי שהחל את השינוי הם אבות צעירים ומעורבים, ששהו עם הילדים החל מיום היוולדם ותפקדו לא פחות מאשר האם, הן במהות הטיפול והן באשר לשעות הטיפול.

אותם אבות-סברו, כי לא ראוי לקפח אותם רק מפני היותם גברים. הם ראו בכך אפליה מגדרית לא ראויה ונלחמו על מנת לשנות תפיסה זו. יש לציין, כי דרכם צלחה ואמנם יתכן ועוד ארוכה הדרך עד לשוויון מלא, אך נעשו צעדים משמעותיים בכיוון זה, וכיום לא מובנת מאליה קביעת המשמורת אצל האם.

לתהליך זה תרמו רבות מסקנות הביניים של ועדת שניט, שדנה באחריות ההורית לאחר גירושין, אשר פורסמו בשנת 2008. כמו כן, נרשמה השפעה משמעותית כתוצאה מהדו"ח הסופי של ועדת שניט, שפורסם בשנת 2012.

ועדת שניט ממליצה לבטל בחקיקה את חזקת גיל הרך ולא לקבוע הגדרות מפלות בין ההורים, גם כאשר קיים קונפליקט ביניהם. זאת, מאחר שהסדרי משמורת לא סימטריים מנציחים את הקונפליקט, את תחושת הקיפוח של הורה אחד ואת תחושת העליונות של ההורה האחר, בניגוד לטובת הילד.

הסדר של משמורת משותפת, גם באותם מקרים בהם האם מתנגדת לו, נעשה יותר ויותר נפוץ גם בבית המשפט, אם כי בדרך כלל ראוי ורצוי כי האם תשתף פעולה עם אפשרות זו. חלק מהשופטים יקבעו משמורת משותפת גם בהעדר הסכמת האם ובניגוד לרצונה, חלקם ייתנו משקל יתר לרצונה של האם - והנושא יהווה הגורם המכריע בפסיקתם.

יותר ויותר פסיקות על משמורת משותפת נפסקות בשנים האחרונות, והן מעידות כי השופטים בישראל מגלים את חשיבות ההגדרה ההורית השווה לטובת הילד וחלוקת האחריות ההורית ומאמצים אותה.

התקשורת בין ההורים-פרמטר חשוב בעניין המשמורת המשותפת

נושא התקשורת בין ההורים והיכולת לקיים דיאלוג פורה בנוגע לילדים, הינו נושא שבית המשפט לענייני משפחה שם עליו דגש ומביא אותו בחשבון כאשר יש ויכוח על משמורת, ואולם, אליה וקוץ בה. מעת שהורה מתחיל להיות מודע לעובדה כי תקשורת שלילית עם ההורה האחר תסכל קיומה של משמורת משותפת- נוצר ריב מלאכותי ביוזמת ההורה שאינו חפץ בה. אז בית המשפט מתרשם כי האינטראקציה בין ההורים אינה טובה, וכפועל יוצא לא פוסק משמורת משותפת.

יצירת סכסוך מלאכותי בין ההורים הינה מן הטקטיקות שאבד עליהן הכלח נוכח העובדה שכיום בית המשפט לענייני משפחה נוטה לבדוק לא את מערכת היחסים העכשווית בין ההורים אלא את זו שהיתה ערב פרוץ הסכסוך.

אמור מעתה - אין טעם ליצור סכסוך בין ההורים מקום שלא היה סכסוך קודם לכן, רק כדי להראות לבית המשפט כי אין תקשורת טובה ביניהם. בית המשפט יבחן את מערכת היחסים כפי שהיתה קודם לשבר ויבדוק מהי המעורבות של כל אחד מההורים וההשקעה היומיומית טרם המשבר, ולא לאחריו.

משמע, הורה שלא היה מעורב בחיי הילדים והיה מגיע לעת ערב ומתעדכן על ידי ההורה השני מה קרה עם הילדים - סביר להניח שלא יוכל לטעון למשמורת משותפת. ומנגד - הורה שהיה מעורב, הגיע לאירועים בגנים ובבתי הספר, לאספות הורים, נטל חופשות בעת מחלת הילדים וכיו"ב - יוכל להיות הורה משמורן במשותף, ולא יאבד זכויותיו.

יחד עם זאת, ישנם מספר פסקי דין הקובעים משמורת משותפת - גם כשאין תקשורת טובה בין ההורים.
במקרים מיוחדים משמש האב משמורן יחיד, ובמרבית המקרים בהם מחיל בית המשפט תפיסה וצורת חשיבה מודרנית, על פיה, שני ההורים משמשים משמורנים בפועל, והמשמורת אינה מוקנית לאב גם אם הוא ראוי יותר.

מקרה חריג כזה אפשר למצוא בפסק דין שניתן על ידי כב' השופטת מירז בתמ"ש 014363/01.
שם אומצה חוות הדעת של המומחה ונקבע כי המשמורת תהיה לאב, שהינו בעל המסוגלות הטובה יותר, כדלקמן:
"ממצאי האבחון של שני ההורים מצביעים באופן ברור על האב כמתאים יותר להיות הורה משמורן. לשני ההורים קשיים רגשיים לא מבוטלים. קשייה של האם באופן מובהק ודרמטי משמעותיים ומדאיגים יותר, פוגמים יותר בחיבור המותאם שלה למציאות וביכולת התפקוד. לאב בסיס טוב יותר והגנות יעילות יותר, גם אם נוקשות לעתים. קשייו הרגשיים מטילים בוודאי צל על מסוגלותו ההורית...קשייה הרגשיים והתפקודיים של האם יפגעו באופן ישיר בתפקוד ההורי והופכים אותה לכן פחות מתאימה מהאב להיות הורה משמורן."
לדברי כב' השופטת מירז "...על בית המשפט לערוך איזונים בין היכולות של כל אחד מההורים, המשקל הניתן לחוות הדעת ולתסקירי פקידות הסעד ולקבוע אצל מי מההורים, כהורה משמורן, תשמר טובת הילדים. מי מההורים שידאג למחסורם, לחינוכם ולהעניק להם חום ואהבה וידאג לרווחתם, להתפתחותם ולאושרם".

ולמעשה - זוהי תמצית העניין.

יצוין, כי המקרה המתואר בפסק דין זה הינו חריג, שכן במרבית המקרים שבהם האם אינה חסרת מסוגלות לחלוטין, ומנהלת אורח חיים נורמטיבי (דהיינו אינה פרוצה או נרקומנית) - יעדיף בית המשפט את ההורות של האם על פני זו של האב, גם כאשר האב נמצא כבעל מסוגלות גבוהה יותר.

בעניין חזקת הגיל הרך וטובת הקטין הספציפי, קובעת כב' השופטת מירז כי: "...מודעת אני לעובדה כי קביעת המשמורת על הקטין ,שהינו מתחת לגיל x, אצל האב, הינה בניגוד לחזקת הגיל הרך כמצוין בסעיף 25 לחוק. אך סבורה אני כי בימינו אין לקבוע משמורת, תלוי מגדר ההורה משתי סיבות עיקריות :

האחת- הועלו סיבות מיוחדות להצדקת המשמורת אצל האב, בהתאם להמלצות כל הגורמים הטיפוליים, כמצוין בכל תסקירי העו"ס לס"ד ובחוות הדעת הפסיכולוג נדב וינטראוב והפסיכולוגית חנה קמינר ואין צורך לחזור על כך.

השנייה- חזקת הגיל הרך , מן הראוי כי תוחלף בימינו , בבדיקה עניינית של טובת הקטין הספציפי, כמצוין בהמלצות וועדת שניט, לעניין ביטול החזקה, תוך התייחסות למהות התפקוד של כל אחד מההורים ודאגתו הממשית לטובת הקטין הספציפי, שאינו תלוי קשר מגדרי, "האם" או "האב". כיום אבות רבים ממלאים את "התפקיד האימהי" לא פחות טוב מהאם".

יהא זה נכון לצטט בהקשר זה - באשר למציאות המשתנה בנוגע למשפחה בישראל - מדברי כב' השופט יהורם שקד בתמ"ש (ת-א) 8309/06/11 :

"המציאות בה מתפקדת המשפחה הישראלית בשנות האלפיים אינה עולה עוד בקנה אחד עם המציאות, שבמסגרתה גובשה הדוקטרינה של חזקת הגיל הרך. המצב המשפטי המשתקף מסעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, התשכ"ב -1962 (להלן: "החוק"), הדן בחזקת הגיל הרך ומעניק עדיפות לאם כמשמורנית, אינו משקף עוד את התיאוריות החברתיות והפסיכולוגיות העכשוויות הנוגעות לענייני משמורת בסכסוכי גירושין, המבטאות נאמנה את צורכיהם וטובתם של הילדים החיים במציאות פלורליסטית שונה מאוד מן המציאות, שלאורה גובשה דוקטרינה זו".

וכן:

"... בישראל של שנת 2012, אנו שמחים למצוא אבות רבים, אשר הטיפול בילדיהם הקטינים כלל איננו זר להם. אבות אלו אינם בוחלים מקימה בשעות הלילה, מהאכלת ילדיהם, מהחלפת חיתולים, מלקיחה לגן, מהשתתפות בפעילויות עם ילדיהם, ממשחק ומלימוד משותפים ולמעשה, כל אותם תפקידים "אימהיים" מסורתיים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מפועלם של אותם אבות. אבות אלו, שניכר כי האב דנן הינו חלק מהם, מבקשים לקחת חלק משמעותי יותר בחיי ילדיהם. יש לברך על כך ואין לפרש זאת כאקט שנועד לפגוע באם."

פסקי דין העוסקים במשמורת משותפת מהשנים האחרונות:

תמ"ש 36621/06

פסק דין של כב' השופט שטרק בתמ"ש 36621/06 דן בהרחבה בנושא המשמורת המשותפת, וניתח את ההיסטוריה ואת המצב המשתנה, תוך מתן תשומת לב לעובדה שגם כיום ישנם הסבורים כי האם עדיפה במרבית המקרים על האב, גם אם האחרון מתפקד היטב:

"תולדה של משמורת משותפת נבעה מגישות הקשורות לתנועות הבאות לחזק את דמות האבות בגידול הקטינים לאחר גירושין (ראה הציטוט לעיל מספרה של ד' הקר).
בעניין זה ניתן למצוא חומר רב ואין צורך לחזור עליו, אלא לציין שקיימת מחלוקת בין המומחים בסוגיה זו עד עצם היום הזה. הנקודה הרלוונטית הינה, מהי טובת הילד? האם טובתו מתבטאת בכפיית משמורת משותפת, חרף השסע הטבעי עקב הגירושין, או שמא טובת הילד מחייבת תשתית של יציבות הבנויה על שיתוף פעולה הורי, כאשר בהעדר שיתוף פעולה מתאים לנסיבות, יש לקבוע משמורת מסורתית וסדרי ראיה. המחקר הקיים בארה"ב מצביע על בעייתיות במשמורת הפיסית המשותפת, כאשר ההורים נמצאים בסכסוך קשה..."

לאחר התלבטות קובע כב' השופט שטרק את המשמורת אצל האם.

תמ"ש 17120/07

פסק דין של כב' השופט ניצן סילמן בתמ"ש (קריות) 17120/07 - המדגיש את הצורך בתקשורת טובה בין ההורים כשמתקיימת משמורת משותפת בזו הלשון:

"...הכללים אשר הביא חברי מדברים בעד עצמם; מלמדים הם על אותה גישה המחייבת כי בצד המשמורת המשותפת חייבת התקשורת ההורית להתנהל בצורה ראויה; משמורת משותפת הכוללת בחובה מעברים של קטינים בין בתים, מחייבת כי המעברים בין ההורים יהיו 'חלקים' ככל האפשר...דא עקא ששאלת המשמורת לא נבחנת בתנאי האופטימום; שאלת המשמורת נבחנת דווקא כאשר הצדדים ניצים...במהלך סכסוך משפטי, בתחום המשפחה, לא אחת 'שוכחים' הצדדים או מי מהם לבודד הקטינים מהסכסוך...... המציאות המחייבת בחינת התנאים למשמורת משותפת, מבקשת לבדוק את התנאים דווקא בעת הגרועה ביותר לבחינתם; דבר והיפוכו.

"....השאלה אם בסופו של יום נבחן את התנהגות הצדדים על בסיסו של ההליך המשפטי בלבד, או שמא נזכור להם "חסד נעורים"- תפקודם ההורי בטרם הסכסוך; השאלה אם נניח כי כשם שהתנהגו מהלך הסכסוך כ ך ינהגו בעתיד, או שמא נצא מנקודת הנחה כי "יצר ההורה" טוב מבסיסו. ...סבורני כי יש מקום להבחין בין מועד בדיקה 'אגב הליך' ובין בחינת הדברים לפני ההליך ולאחריו...".

משמע, כב' השופט סילמן עורך הבחנה בין סיטואציה בה קודם לסכסוך הגירושין תפקדו תוך שיתוף פעולה ביניהם ובתקשורת טובה, כמו גם הייתה ביניהם חלוקה טבעית וזורמת של האחריות על הילדים, לבין סיטואציה בה מעולם לא הייתה חלוקת אחריות הורית בין הצדדים ומרבית העול נפל על אחד מהם.

לדידו של כב' השופט סילמן, אשר ככל הנראה הקדים את זמנו, נקודת המוצא היא, כי יש לשאוף לעידוד קשר, רב ככל האפשר, של קטינים עם הוריהם;

תמ"ש 10440/07

גישה דומה נוקטת כב' השופטת מרינה לוי, בפסק דינה בתמ"ש (קר') 10440/07 מיום 28/9/08 - כדלקמן:

"... עקרונות השוויון בתפקוד ובאחריות ההורית, אשר חלחלו בדיני משפחה בשנים אחרונות מחייבים את בתי המשפט לענייני משפחה, להתייחסות שוויונית בין אב לאם, בכל הקשור לתפקיד ההורי המוטל עליהם. התייחסות שוויונית זו, משקפת גם את טובת הקטינים, אשר יזכו בקשר שוטף ורצוף עם שני ההורים, הגם שאלה בחרו להיפרד זמ"ז. לפיכך, לדידי, אין צורך להוכיח כי טובת הקטינים היא לגדול במסגרת של משמורת משותפת. אדרבא, הטוען כי מן הראוי שלא לאפשר במקרה קונקרטי משמורת משותפת, על אף שמתקיימים התנאים המוקדמים של תקשורת תקינה וקרבה פיזית בין ההורים, עליו הנטל להוכיח זאת."

עמ"ש 384/06 - הרכב בית המשפט המחוזי בחיפה

סוגיית המשמורת המשותפת כשאלה עקרונית, נדונה בתיק ע"מ (חי') 384/06 ו.א נ' ו.מ מיום 28/3/07; שלושת שופטי ההרכב הנכבד, התייחסו לסוגיה.

כב' השופטת וילנר קובעת כי יש פנים לכאן ולכאן בהחלת הסדר של משמורת משותפת; אין די במסקנת מסוגלות לשני ההורים כדי להביא לקביעת הסדר כאמור; בתיק הנ"ל, לאור יחסי ההורים וקביעת המומחה, נדחה הסדר המשמורת המשותפת.

כב' השופטת שטמר (אב"ד) העירה:

"לא אוכל לקבוע ללא שיעמדו לפנינו מחקרים מקצועיים, כי ככלל או כנקודת מוצא, משמורת משותפת עדיפה מבחינת טובתו של הקטין על הורה משמורן יחיד".

אעיר, מעבר לנדרש כי אכן, מבחינת המחקרים, קיימות דעות לכאן ולכאן; מאמר מעניין הראוי לעניין הנו מאמרה של דפנה הקר, "פמיניזם דלמתי ומודל המשמורת הפיזית הרצוי בגירושין", עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (2007) 699. מאמר זה סוקר את נושא חזקת הגיל הרך והסדרי המשמורת הקיימים, לרבות הסדרי המשמורת המשותפת, במשקפי מעמד האישה וההשפעה על יכולת שיקומה. המאמר מציע דרך לבחון את 'אמיתות' המשמורת המשותפת, ומגדיר את חזקת 'ההורה המטפל העיקרי' וחסרונותיה.

ובחזרה לפסק הדין- כב' השופט עמית מציין-:

"להבדיל מתיקי אימוץ, הרי שבתיקי משמורת, ברוב המקרים שני ההורים כשירים ומסוגלים לגדל את ילדם, כפי שעשו טרם פירוק קשר הנישואין. אבדן משמורת משמעו הפקעת זכותו הטבעית של ההורה "המפסיד" לגדל את ילדו והפקעת זכותו של הילד להיות מטופל על ידי אותו הורה. בהאידנא, יש ליתן משקל לרצונו של האב להיות שותף שווה זכויות בגידול ילדיו וחינוכם. על רקע התמורות בחברה המודרנית, האב כבר אינו נתפס כשותף עקיף או משני בקשר עם הילד, אלא כדמות חיונית התורמת להתפתחות הילד, דמות העומדת בפני עצמה בקשר המהותי עם הילד."

התוצאה-

לא ניתן לקבוע כלל מנחה, לגבי משמורת משותפת, אשר יחול בכלל התיקים; לגבי משמורת קטין וטובתו, שומה על בית המשפט לשקול את הקטין הקונקרטי, נשוא התיק (בג"ץ 5227/97 דויד נ' ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד נה (1), 453).

מקום בו קיימת מסוגלות נאותה, מקום בו ניסיון העבר מלמד על חלוקת נטל הגידול והטיפול, ומקום בו קיים רצון להמשיך לחלוק בעול הטיפול (וכל אלו הנם פרמטרים שיש לבחון ביחס למקרה הקונקרטי), תהיה המשמורת המשותפת "דרך המלך".

ודוק- אלו הם המקרים אשר ממילא הסדרי הביקור בהם יהיו רחבים וחלוקת הזמן תהיה חציונית או קרובה לכך; לטעמי, בברירה בין 'כותרת' כזו או אחרת, יש להעדיף את ברירת המשמורת המשותפת, על מנת למנוע את תחושת ה"הפקעה" או תחושת ה"הפסד". מקום בו קיימים התנאים לעיל, יש להעביר נטל שלילת ההסדר המשותף, לשכמו של הטוען כנגד.

תמ"ש (אילת) 1701/05

הגישה הנוהגת היא כי לשם קביעת משמורת משותפת, צריכים מספר תנאים להתקיים; התנאים אשר הוכרו בפסיקה פורטו ע"י כב' השופטת אשקלוני, בפסק דינה בתמ"ש (אי') 1701/05 מיום 12/2/08-:

"מן הפסיקה עולה כי הסדר זה מחייב קיומם של מספר תנאים-:
א. מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים
ב. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים
ג. רצון הילד.

בנוסף ייבחנו, מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים, קיומו של קש ר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים, מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם. מדובר ברשימה בלתי סגורה של פרמטרים והיא נבחנת על פי נסיבות המקרה העומד בפני בית המשפט (תמ"ש 30541/04 פלוני נ' א.ת)".

תמ"ש (ירושלים) 27170/06

בשאלות דומות התחבט כב' השופט כץ, בתמ"ש (י-ם) 27170/06; בתיק זה ניתנה משמורת לאם, במקביל לאחריות משותפת בין ההורים. האחריות ההורית תהא משותפת לשני ההורים מכח העובדה שהם האפוטרופוסים על ילדיהם.

בית המשפט קבע כי הקטינים ישהו אצל האב בימים שני וחמישי (כולל לינה) וכל סוף שבוע שני, וביתר הימים ישהו אצל האם. עם זאת, בית משפט קבע כי לצרכים פורמליים (כגון חוק הביטוח הלאומי וענייני חינוך) תהא המשמורת בידי האם.

חלוקת השהות בבתי ההורים אינה שוויונית, אלא הקטינים נמצאים יותר זמן אצל האם (ביחידת זמן של 28 יום הקטינים נמצאים 12 לילות אצל האב ו- 16 לילות אצל האם) ולפיכך אין מדובר במשמורת משותפת שכרוכה בה חלוקה שוויונית או כמעט שוויונית של השהות בבתי ההורים.

בנוסף, גם העדר התקשורת בין ההורים שהוא מרכיב מרכזי בכל קביעה של משמורת משותפת אינו מאפשר קביעת משמורת כזו ולא תהיה לטובתם של הקטינים.

ברור אם כן, שהאפשרות למשמורת משותפת נפלה, עקב היעדר תקשורת בין ההורים; יחד עם זאת חשוב להדגיש, כי הייתה זו הנמקה משנית; בפועל, קבע כב' בית המשפט, כי שיקולי חלוקת הזמנים (אשר אינה שוויונית), יחד עם שיקול כלכלי לגבי השלכת קביעת המשמורת - הם אלו שהכריעו את הכף.

תמ"ש (י-ם) 16422/08

פסק דין בו התייחסה כב' השופטת מימון לסוגיית המשמורת המשותפת בהעדר תקשורת טובה בין ההורים, כדלקמן-:

"אכן, משמורת משותפת תקבע ברגיל כאשר קיימת הידברות סבירה בין ההורים בכל הקשור לטיפול בילדיהם. אכן, במקרה דנן היחסים בין הצדדים קשים מאד... עם זאת משיפרדו הצדדים ולא יתגוררו תחת קורת גג אחת, ממילא מפלס הריב והסכסוך יונמך... בנסיבות בהן לא תפקד אחד ההורים כהורה מיטיב יותר מההורה האחר, ובהיעדר נסיבות המצדיקות זאת, אין סיבה להעדיפו וליתן בידיו את המשמורת הכורכת בחובה העדפה מסוימת הנוגעת להחלטות שונות בנוגע לגידול הילדים. בנסיבות בהן ההורים שניהם תפקדו כהורים ראויים, בתפקוד הורי שווה, מילאו מטלות הוריות באופן שווה, אין מקום להעניק משמורת לאחד מהם, תוך נישול ההורה האחר מהזכות והחובה להיות ההורה המשמורן...".

הדעה הרווחת הינה כי - שאלת התקשורת בין ההורים אינה השאלה היחידה ויתירה מכך - לא יתכן לנצל אותה לרעה, ליצור מצב של העדר תקשורת, ובכך לסכל את האפשרות של משמורת משותפת. שהרי לא יעלה על הדעת ליתן במה לשאלת התקשורת, ובכך לעודד חוסר תקשורת בין הורים ע"י קביעה כי תנאי לקיומה של משמורת משותפת הנה התקשורת האופטימלית הבין הורית.

כבר נפסק לא אחת כי לא יעלה על הדעת כי צד אשר אינו חפץ במשמורת משותפת, יחבל בעצמו בתקשורת, יחטא בפגיעה בטובת הקטינים, ואף יזכה לפרס.

תמ"ש (ירושלים) 19660/07

גישה דומה עולה גם מפסק דינו המאלף של כב' השופט גרינברגר בתמ"ש (י-ם) 19660/07: על אף בעיות תקשורת וחששות שהביעה האם, ראה בית המשפט לבחון בעיקר את התנהלות הצדדים לפני הסכסוך, והאמין, כי פתרון הסכסוך יביא להקטנת החיכוך, ואף למעלה מכך- כב' השופט גרינברגר קובע, כי לטעמו דווקא הסדר המשמורת המשותפת, הוא אשר "יאלץ" הכרה במעמד האחר, הפגת החששות, וקיום התקשורת הראויה.

סיכום:

מקריאת פסקי דין לא מעטים שכבר ניתנו בנושא במהלך השנים האחרונות מסתמן כי המשמורת המשותפת הינה דרך המלך, וכיום לאור המלצות ועדת שניט והפסיקה החדשנית בנושא - נראה כי יותר ויותר אבות החפצים בכך יוכלו לשאת בעול של גידול הילדים ולהיות שותפים מלאים לכך.

לפסקי-הדין המאוזכרים במאמר:

• תמ"ש 17120/07 פלונית נ' פלוני
• ע"א 11965/05 עיזבון המנוח מרדכי קליין נ' שרון
• רע"א 4575/00 פלונית נ' פלוני
• בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים
• תמ"ש 12148-04-10 (טב') ס.ג נ' ע.ג
• תמ"ש 27170/06 ו.ע. נ' ו.א
• עמ (חי') 318/05‏ ‏ פלוני נ' פלונית
• תמ"ש 29024/06 ט.ל. נ' א.ל.
• תמ"ש 014363/01
• תמ"ש (ת-א) 8309/06/11
• תמ"ש 36621/06
• תמ"ש 17120/07
• תמ"ש 10440/07
• ע"מ 384/06 ו.א נ' ו.מ
• תמ"ש 1701/05
• תמ"ש 19660/07
• תמ"ש 16422/08

* עו"ד אלינור ליבוביץ, עוסקת בדיני משפחה, גירושין ובגישור, מנהלת ובעלת האתר gerushin.co.il.

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.