בני זוג, שרכשו דירת עמידר בתל אביב, מעולם לא וידאו שהזכויות עברו על שמם. לאחר שנפטרו, ובהיעדר רישום, התעוררה מחלוקת קשה בין היורשים לגבי הזכויות בדירה. ביהמ"ש החליט על חלוקה.
בשנת 1959 רכשו בני זוג דירת עמידר בשכונת הדר יוסף בתל אביב, והתגוררו בה יחד עד שהתגרשו באוקטובר 1973. זמן קצר לאחר מכן נישא האיש בשנית ואשתו השנייה עברה להתגורר עמו, עד שנפטר ביולי 2005.
לכתבות נוספות בנושא:
המנוח הוריש בצוואתו את כל רכושו לאשתו השנייה, שהמשיכה להתגורר בדירה בגפה. בינואר 2013 היא נפטרה והורישה את כל רכושה לבתה. בהתאם ביקשה הבת לרשום על שמה את הזכויות בדירה שירשה.
אלא שלאחר בירור קצר התברר שהזכויות בדירה בכלל רשומות על שמו של מי שמכר את הדירה עוד ב-1959 והאם המנוחה אינה רשומה במינהל מקרקעי ישראל כבעלת זכויות כלשהן בדירה. עניין זה העמיד אותה בבעיה כיוון שהמנוח רכש את הדירה עם אשתו הראשונה - שנפטרה מאז. עם זאת, מאחר שהבת שמעה מהמנוח ואמה כי האישה הראשונה שלו השאירה לו את הדירה במסגרת הסכם הגירושין, היא הייתה סמוכה ובטוחה כי יש לה זכויות בדירה מכח ירושת אמה.
לכן, הבת עתרה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב שיצהיר על זכאותה להירשם כבעלת הזכויות בדירה.
המשיבים לבקשה – אחיה של האישה הראשונה – טענו, כי גם להם יש זכויות בדירה. לטענתם, אחותם המנוחה נכנסה למצוקה אחרי הגירושין, והעדיפה שלא להתמודד עם עניין חלוקת הרכוש והסדרת זכויותיה בדירה אבל זה לא אומר שוויתרה על הזכויות בדירה. עוד טענו, כי למעשה, רק בסמוך להגשת הבקשה נודע להם כי האישה השנייה התגוררה בדירה כל השנים ללא הסכמתם.
לטענת המבקשת, לעומת זאת, כשהמנוח התגרש מאשתו הראשונה (שנפטרה ב-1977), הם ערכו ביניהם הסכם גירושין לפיו האישה תוותר על חלקה בדירה תמורת 18 אלף לירות והיא תעבור בשלמותה לבעלות המנוח. המבקשת לא הציגה מסמך כלשהו המעגן את אותו הסכם, אך טענה כי פרטיו ידועים לה מסיפורים ששמעה מהמנוח ואמה במשך השנים.
טענות בעל פה לא מספיקות
השופט אבי זמיר קבע, כי בין המסמכים המצויים אצל עמידר, נמצא ייפוי כוח נוטריוני המעיד על העברת הזכויות בדירה מהמוכר למנוח ולאשתו הראשונה. בסופו של דבר, גם ההיגיון, גם ייפוי הכוח וגם הצדדים עצמם, מסכימים לכך שהזכויות בדירה היו שייכות בתחילה למנוח ולאשתו הראשונה. מכאן, שאם השניים היו דואגים להסדיר את הרישום, הם היו זכאים להירשם כבעלי הזכויות בחלקים שווים.
השופט קבע, כי שינוי מצב הזכויות הזה בהסכם גירושין בין המנוח לאשתו הראשונה לא הוכח ע"י המבקשת, אשר הסתמכה רק על שמועות ולא איתרה כל מסמך כתוב המעגן את טענותיה.
ללא ראיות מוחשיות, כמו הסכם הגירושין עצמו, קבע השופט, המבקשת לא הצליחה להוכיח כי היא זכאית למלוא הזכויות בדירה וגם העובדה שאמה התגוררה בדירה במשך 40 שנה ללא מפריע אינה משנה זאת. השופט הבהיר, כי עצם העובדה שזכויות האישה הראשונה נשכחו מיורשיה, אינה אומרת שוויתרו על זכותם הקניינית.
משהמנוח היה רק בעל מחצית הזכויות בדירה, קבע השופט, המבקשת זכאית להירשם רק כבעלת מחצית הדירה, ואילו המשיבים כבעלי המחצית השנייה. לנוכח התוצאה המאוזנת, לא נקבע צו להוצאות.
* עו"ד אופיר ברק עוסק בדיני משפחה.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.