בס"ד
עקרונות המשפט העברי וספרות השו"תים בעניין שקר ואמת בטיעונים ובעדויות
"מדבר שקר תרחק"
(שמות כג ז')
פרק I - כללי
פתח דבר
על חומרתו של האיסור שבמתן עדות שקר והיותו מושכלת יסוד ביהדות ניתן ללמוד מהופעתו בשני איזכורי 'עשרת הדברות' שבתורה: בפרשת "יתרו": "לא תענה ברעך עד שקר"[2], ובמקבילתם שבפרשת "ואתחנן", נאמר: "ולא תענה ברעך עד שוא".[3]
תכלית האיסור שמירה על סדרי השלטון והמשפט, מניעת שיבוש ההליך השיפוטי ולאפשר חתירה אל האמת. ברוב שיטות המשפט בעולם, מתן עדות שקר עולה לכדי ביצוע עבירה פלילית.[4]
במשפט הישראלי העבירה קבועה בסעיף 237 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן:"חוק העונשין"), שקובע שהמעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, מעיד עדות שקר. העונש לצד עבירה זו הוא שבע שנות מאסר.
במידה והעבירה נעברה בעד טובת הנאה, העונש הוא תשע שנות מאסר. סעיף 236 לחוק העונשין מגדיר מהי עדות. הכוונה לכל אמרה בעל פה או בכתב שנאמרה לשם ראייה, למעט אמרות שלא בשבועה מפי נאשם בהליך פלילי.[5]
על אף זאת, לא נעקרה עדות שקר מהעולם, ופעמים הרבה נשמעות עדויות שקר בכל מערכות המשפט.[6]
ניסיון שנעשה לחייב עד המעיד עדות שקר בבית המשפט בפיצוי האדם נגדו העיד - נחל כישלון ונקבע ששיקולים שבאינטרס ציבורי מחייבים מתן חסינות מוחלטת בפני תביעת נזיקין.[7]
במשפט העברי, המעיד עדות שקר על חברו הוא קרוב להיות גורם נזק במישרין, ולא רק מסב נזק בעקיפין, משום שעדותו מובילה ישירות לתוצאה הפוגעת בקרבן, כיוון שהדין נחתך על פיה.[8] לכן, הדעה הרווחת היא שבהתקיים תנאים מסויימים, עד השקר עלול לחוב חיוב ממוני כלפי קרבן עדות השקר, היכול להתממש בהליכים משפטיים אזרחיים.[9]
הקדמה
עוד לפני שנים רבות, עת שימשתי כליטיגטור בבתי המשפט בטרם המינוי למשרה שיפוטית, ריתקה אותי הסוגיה של אמת ושקר בבתי משפט. במיוחד עניינה אותי השפעת המנטאליות והמנהגים של קבוצות הומוגניות על הפרט בהקשר לסוגיה זו.
ההחלטה האם לשקר או לומר אמת היא החלטה פרטית אישית שמושפעת מנסיבות ומשיקולים רבים אך היא מושפעת גם מהקשר של הפרט לקבוצת היחס שלו, במנהגים, במערכת הנורמטיבית שחלה עליו ובמנטאליות ממנה צמח.[10]
אהבתי לנצל את שהותי בתעסוקות מבצעיות בשירות מילואים (בזמן שלא היו מכשירים סלולאריים), בעמדות ובסיורים בכדי לשוחח בנושאים אלו עם בני קבוצות הומוגניות בעלות מערכות נורמטיביות אתיות מוסריות מיוחדות.
בשיחות עם חבריי לגדוד, איתם עשיתי לילות בגבול, גיליתי שלכל קבוצה הומוגנית יחס שונה ומיוחד בקשר לשאלה מתי מותר ומתי אסור לשקר בבית המשפט.
"מחקרים אמפיריים" אלו נתנו לי כלי מצוין לביצוע חקירות נגדיות כשמי מתוך הקבוצות האלו הגיע להעיד בבית המשפט כבעל דין או כעד של הצד שכנגד.
עם מינויי כשופט לפני כעשור, ניסיתי להעביר הצעה למכון להשתלמות שופטים לבנות השתלמות לשופטים בנושא של אמת ושקר בבית המשפט תוך התמקדות בקבוצות הומוגניות באוכלוסיה, בעלות מאפיינים ייחודיים/מסורות ייחודיות/מנטאליות ייחודית, שתועבר בין היתר על ידי אנשי מקצוע ועל ידי נציגים מקבוצות אלו[11], שתסייע לשופטים היושבים לדין להגיע לחקר האמת, אך הבינותי שהדבר אינו מקובל.[12]
היחס האמביוולנטי כלפי בעלי דין ועדים דתיים
זה זמן רב שאני חש אמביוולנטיות בהתייחסות עורכי הדין ואף נקודת מבט דיכוטומית גם אצל שופטים בכל הקשור למידת אמינותם של אנשים שומרי תורה ומצוות הטוענים טענות ומעידים בבתי משפט.
תחושתי האישית היא שמערכת של דעות קדומות וסטריאוטיפים משפיעים על הגישות השונות בנושא רגיש זה.
היחס לעיתים הוא אוטופי ("לא יתכן שאדם עם כיפה ישקר") ולעיתים הוא נובע מבסיס אידיאולוגי קונטרוברסלי[13] בכל מקרה, רואים אנו תופעות מעניינות (ולעיתים מגוחכות...) של בעלי דין - ובמיוחד נאשמים - שפתאום כיפה גדולה מעטרת את ראשם, כאילו עברו מהפך בנפשם, עזבו את עולם הפשע וכעת רק טוב ואמת יצאו מפיהם.
מטרת רשימה זו היא לנסות ולעשות סדר בנושא מעניין זה. לבדוק את ספרות חז"ל הכללית וספרות השו"תים העכשווית, תוך קביעת המצבים בהם המשפט העברי - מבחינה הלכתית ולא מוסרית אינדיווידואלית כמובן - מאפשר לבעל דין לשקר בהליך משפטי.[14] ניתוח זה, תוך קבלת תובנות מתאימות, יכול להעניק לשופט היושב בדין עוד כלי שימושי, הנעדר דעות קדומות, בכדי להגיע לחקר האמת. ניסיתי גם שמאמר זה לא יושפע משיקולי אפולוגטיקה.[15]
מקורות רבים במאמר זה נלמדו ונלקחו מהספר "הגישו עצמותיכם - מהלכות טוען ונטען" של הרב רפאל שטרן[16] (שאף העניק לי ולחברותא, הרב עו"ד יובל בדיחי, עותק מהספר, ותודתי על כך).
פרק II - המקורות התלמודיים וגלגולה של הלכה
ההתרחקות מהשקר כערך ביהדות למול ערכים אחרים
למיטב ידיעתי מצויים בתלמוד תשעה מקורות וסוגיות הקשורות בצורה ישירה או עקיפה לדין הנדון.[17]
להלן אביא רק את המקורות העיקריים, מהם נגזרה ההלכה על ידי הפוסקים [בסוגריים מרובעים תרגום או הסבר שמחויב בנסיבות העניין - מ.ק].
כפי שציינתי בפתח המאמר, התורה[18] מורה לנו שמדבר שקר תרחק.
התרחקות מהשקר הוא ערך מרכזי ביהדות. לאמירת אמת חשיבות גדולה לביסוס חברה בריאה ומסודרת.[19] עם זאת, זהו לא ערך מוחלט ולעיתים הוא נסוג בפני ערכים אחרים כגון ערך השלום עליו היה אמון אהרון הכהן, כפי שאמר הלל במשנה:[20]
"הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
על אהרון הכהן מסופר באבות דרבי נתן[21] שכשהיה רואה שני בני אדם רבים ביניהם, היה פונה לאחד מהם ומשקר לו: "בני, ראה חברך מה עושה?! מטרף את לבו וקורע את בגדיו וחונק את עצמו, ואומר אוי לי, היאך אשא פני ואראה את חברי? בושתי ממנו, שאני הוא שסרחתי עליו". וכך היה אומר גם ליריבו, עד שמסיר הקנאה מלב כל אחד מהם וכשהם נפגשים, מתחבקים, מתנשקים ומשלימים.[22]
הגמרא במסכת יבמות[23] מביאה את דעתו של רבי אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון לפיו מותר לו לאדם לשנות מהאמת למען השלום. רבי נתן הולך כברת דרך רחוקה יותר והוא סבור שזו אף מצווה לנהוג כך. הגמרא מביאה בהמשך את דברי רבי ישמעאל לפיו ערך השלום תמיד גובר שכן אף הקב"ה שינה מהאמת שכן שרה אמנו אמרה: 'ואדוני זקן'[24] וכשהקב"ה מתייחס לכך ו"מצטט" אותה בפני בעלה כתוב:"ואני זקנתי"[25].
במסכת כתובות מובא:[26]
"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'?! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו! מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
ובמסכת בבא מציעא [27] מובא:
"דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני [באלו] תלת [שלוש] מילי [דברים] עבידי [נוהגים] רבנן דמשנו במלייהו [משנים בדבריהם - לא אומרים כל האמת] : במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא"
דהיינו, בשלשה דברים מותר לאדם לשנות מאמירת האמת: משום מידת הענווה - שלא יספר האמת על היקף ידיעותיו בתלמוד, ומשום מידת הצניעות - שלא יספר האמת על עניני תשמיש המיטה שלו, ומשום הכרת הטוב - שלא יספר על מארחו ויגרום בכך לפגיעה בו בכך ששמו וטיב האירוח שלו יצא למרחקים ויתיצב מול דלת ביתו תור ארוך של המבקשים להינות מהאירוח - עד שיכלה ממונו של המארח החסוד.[28]
הגמרא במסכת בבא קמא מציינת בדין "המוכס העומד מאליו":[29]
"נודרין להרגין [רוצחים] ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה, שהיא של בית מלך אע"פ שאינה של תרומה אע"פ שאינה של מלך... "
בשולחן ערוך נפסקה ההלכה בעקבות גמרה זו ש[30]:
"הנודר או הנשבע לאנס - לא הוי נדר ולא שבועה. לפיכך נודריןלהרגים ולמוכסים, אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך, או שבא ליטול ממנו יותרמקצבתו. יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו, ואומר: 'יאסרו עלי כל פירות שבעולם אםאיני מבית המלך' (כדי) ליפטר מן ההרג. או 'אם אין מה שאני מביא מבית המלך' (כדי)ליפטר מן המכס. וחושב בלבו: 'יאסרו עלי רק היום'. אף על פי שמוציא מפיו סתםוקיימא לן [ידוע לנו]: 'דברים שבלב אינם דברים' גבי אנס שרי [מותר].
הרמ"א: "ובלבד שלא יוציאמפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו".
מכאן המסקנה שאדם שעומד מולו גזלן השואל אותו האם יש לו כסף, מותר לו לשקר ולומר שאין לו כסף כדי שהגזלן לא ייקח את כספו ואפילו מותר להישבע לשקר.[31]
שקר בטענות ובעדות משפטית
"חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו.
אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף "
(תהילים, פ"ה, י"א-י"ב)
לערך האמת חשיבות רבה יותר כשמדובר בהליך משפטי, בו קשורים ערך האמת והצדק קשר בל ינותק כפי שהדגיש משורר תהילים לעיל.
כעת נבדוק כיצד הדבר מתורגם בתלמוד ובפסיקת ההלכה.
הפרזה בסכום התביעה ע"י התובע או הכחשה כללית של חוב מצד הנתבע
בגמרא במסכת שבועות[32] מובא דין האוסר על התובע להפריז בתביעתו בכדי לגלגל שבועה על הנתבע:
"מנין לנושה בחבירו מנה [מאה], שלא יאמר, אטעננו [אתבע אותו] במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר, מדבר שקר תרחק".
בהמשך הגמרא מדובר על מצב בו התובע עבר על האיסור והגיש תביעה בסכום שהוא כפול מהחוב האמיתי. הנתבע מעוניין לטעון טענת שקר כדי להימנע מחיוב שבועה, אבל את הכסף שהוא עצמו יודע שהוא חייב, הוא ישלם מחוץ לבית דין:
"מנין לנושה בחבירו מנה [מאה] וטענו [תבעו אותו] מאתים, שלא יאמר {החייב}, אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר, תלמוד לומר, מדבר שקר תרחק".
הדין לפי הגמרא הוא שאסור להשיב לתובע באותו 'מטבע' בו הוא פנה אל הנתבע, וגם אם מדובר בתובע שתבע תביעת שקר מתוך מטרה לגלגל שבועה עבור תביעה נוספת, והוא רוצה להציל את עצמו משבועה בגלל שקרו של התובע באמצעות שקר משלו, יש איסור בדבר.
רש"י במקום אומר:
"ואגלגל עליו שבועה - שאינו מודה לי במקצת ואשביענו על ידי גלגול, או שבועת קרקעות שאין נשבעין עליהן אלא על ידי גלגול."
לפי בעלי התוספות [33] עולה שהנתבע יודע שהתובע דובר אמת, והוא רוצה להתחמק מחיוב שבועה בבית הדין, כי יש לו בעיות "נזילות" קשות כרגע אך הוא מתכוון לשלם בעתיד את חובו.[34] לדידו, הנתבע רוצה רק להרוויח זמן ולכן חושש רק משבועת הגלגול ולא משבועת מודה במקצת וכדבריו:
"שאין לו לפרוע כל מה שיגלגל עליו כגון שחייב לו הרבה ממקום אחר, וסבר אכפור גם זה, ואמתינטא [ימתין] עד דליהוו לי זוזי [שיהיה לי כסף] כנגד כל החוב ופרענא ליה".
מכאן שלשיטת התוספות המדובר באדם שיודע שחייב אבל רוצה שלא לפרוע את חובו בזמנו.
וכך פוסק הרמב"ם:[35]
"אסור לאדם לטעון טענת שקר כדי לעוות הדין או כדי לעכבו. כיצד? היה נושה בחבירו מנה לא יטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה. היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בבית דין ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו שבועה.
היו שלשה נושין מנה באחד וכפר בהן לא יהיה אחד תובע ושנים מעידים וכשיוציאו ממנו יחלוקו. ועל דברים אלו וכיוצא בהן הזהיר הכתוב ואמר מדבר שקר תרחק".
יצויין שהרמב"ם איננו דן במקרה של תביעה מופרזת כדי לגלגל שבועה ממקום אחר אלא במקרה בו אדם תובע תביעה גבוהה ביחס לתביעה אותה הוא תובע עתה.
על כך מציין הברכת אברהם:[36]
"... ומדקדוק לשון הרמב"ם 'כדי לעוות הדין או כדי לעכבו', משמע שאם משקר כדי שב"ד לא יעוות הדין ויחייבהו שלא כדין, כגון אם האמת שפרע תוך הזמן אבל אם יאמר כן אינו נאמן משום חזקה שאין אדם פורע{תוך זמנו}, לצד דגם במיגו אינו נאמן, ויחייבהו, א"כ [אם כן] יאמר שפרע אחר הזמן, ועי"ז [ועל ידי זה] יפטרוהו כדין משמע ברמב"ם שאין איסור.
רק שב"ד יחייבו שבועה, או כשהוא חייב מקצת ושבועה, אסור לכפור הכל, ולשלם לו בסתר ע"י הודאה במקצת, כי בזה הדין שפוסקים אינו נכון כי פוסקין פטור והוא חייב".
מדבריו עולה שאם בית דין יפסוק שפלוני זכאי - מנימוק שאינו נכון, אין בזה משום עיוות דין. עיוות דין פירושו שבית דין יחייב ממון או שבועה שאין בה חיוב, לפי הדין.[37]
הרשב"א נשאל[38] האם ניתן לטעון שקר על סמך הכלל של עביד איניש דינא לנפשיה (עשיית דין עצמית) והשיב:
"חס ליה לזרעיה [צאצאי] דאברהם דלימא שיקרא [שיגידו שקר], ואפילו במקום פסידא [הפסד], דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה וידברו כזב. וגדולה מזו אמרו בפרק שבועת העדות, שאפילו באומר אמת, אלא שהדבור אינו על אותו דרך שאמרו, אסרו, וכדאמרינן התם, מנין לשלשה שהפקידו אצל אחד, וכפר בהן, מנין שלא יהא אחד תובע, ושנים מעידים, ת"ל מדבר שקר תרחק, וזה ודאי אמת, כמו שמעידין אלו שהממון הופקד בידו בפניהם, ואפילו הכי, כיון שהן אומרים בתורת עדות, אסור.
אלא שכל מקום שיש מיגו, אנו מאמינין שהאמת כמו שטוען, שאלו בא לשקר, היה לו לטעון טענה אחרת בשקר, שהיה נאמן בה.
וההוא דפרק חזקת הבתים, לא אמרו שיהא מותר לו לעשות ולטעון כן, אלא כל שטען, מאמינין אותו משום מיגו, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה".
לפי הרשב"א אין לשקר! המדובר באיסור גמור ולא במידת פרישות והנהגה טובה, אך הדין לא מוזכר כך לא בטור ולא בשולחן ערוך.[39]
דין עצה לאשה שבעלה נפטר ללא עדים לבכות ולקרוע בגדיה בבית דין
במסכת יבמות[40] מובא מקרה בו נחלקו חכמים ורבי יהודה בדינה של אישה שהלכה עם בעלה למדינת הים וחזרה לבדה ואמרה שמת בעלה ואין לה עדים. לשיטת חכמים, מותר לה להינשא לאחר ולדעת רבי יהודה דבריה מתקבלים רק אם באה בוכה ובגדיה קרועים. בהמשך הגמרא[41] נאמר:
"תניא, אמרו לו לרבי יהודה, לדבריך, פקחת תנשא, שוטה לא תנשא - אלא אחת זו ואחת זו תנשא. ההיא דאתיה [האלמנה שבאה] לבי דינא [לבית דינו] דרבי יהודה. אמרי לה [אמרו לה יועצים], ספדי בעלך, קרעי מאניך [בגדייך], סתרי מזייך [שערותייך]. אלפוה שיקרא? [לימדו אותה לשקר?] אינהו כרבנן סבירא להו, אמרי, תעביד הכי כי היכי דלישריה [להתירה]".
ה'אמרי לה' (היועצים) סבורים שיש לעורר את האשה לבכי, ואז תהיה ראיה גם לשיטת ר' יהודה. לפי הר' אליהו קלצקין[42] נראה שלא מדובר 'בהצגה' אלא שלימדו אותה להביא ראיה לבית הדין, והראיה היא הבכי, והדרך להגיע לבכי, הוא באמצעות ההספד ובעצם המדובר בגילוי האמת ולא הצגה בכדי לעוות את האמת, וכדבריו:
"ומ"ש [מה שכתב] כת"ר [כבוד תורתו] דבעובדא דפונדקת דכיוון דחזתינחו בכיא חי [חידוש] זה ענין דיעותא שעשתה תחבולות להאמין לה, הנה בתוס' שם מפורש דאדרבה דעי"ז [דעל ידי זה] דבכיא מוכח יותר דהיא מסל"ת [משיחה לפי תומה] ומשום דע"פ הרוב הדמעות מוכיחות על הצער והא דמצינו דקט"ו דאמרו לה ספדי בעלך כו' גם להס"ד [להסלקא דעתך] דפריך דאלפוה שיקרא לא הוי דמעות של שקר בערמה (עי' סוף מוע"ק) משום דגם להס"ד לא נחשבה למשקרת, ורק מטעם השש בדדמי [הצגה] ושחבבי מוכיח שנתברר לה ושאין השש בדדמי א"כ עכ"פ כבר התאבלה בלבה רק דלולא עצתם לא הי' אבלות שלה ניכר כל כך, ולזאת הא דאלפוה ספדי בעלך מחזי כשיקרא ולא שחי' שקר בעצם, ועד"ז מ"ש פקחית תנשא כו' ג"כ הכונה כך"
יורשי לווה המכחישים חוב אביהם בכדי להימנע משבועה
השולחן ערוך[43] פסק שיורשי לווה ה'מודים במקצת' בחוב אביהם, חייבים להישבע שבועת 'מודה במקצת'. מאידך, אם טוענים שאינם יודעים דבר על ההלוואה, פטורים משבועה ואף לא חלה עליהם שבועת היורשים. על כך כתב הש"ך:[44]
"ונראה לי דאי פיקח הוא היורש יטעון שמא [אולי, לא יודע] ולא יהיה עליו שבועה, רק קבלת חרם, וליכא בהא [ואין בזה] משום מדבר שקר תרחק שכתבתי בריש סימן זה.
וראיה לזה ממ"ש [ממה שכתב] בעל התרומות שער ל"ח סוף ח"א [ס"ב] בשם הראב"ד דאם טוען על הגלגולים ברי יכול לגלגל, וכשטוען שמא אינו יכול לגלגל, לפיכך כל מי שנתחייב בשבועה ורואה שמגלגלים גלגולים עליו, אם פיקח הוא, אומר על הגלגולים איני יודע, ויפטר משבועה חמורה ויקבל חרם, ע"כ [עד כאן]. ומביאו ב"י לקמן סוף סימן צ"ד [מחודש ב']. ופשיטא דהראב"ד לא יהיב עצה כשיהיה איסור בדבר."
הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב[45]:
"לענ"ד [לעניות דעתי] היה נראה שסובר הש"ך שאין איסור לטעון טענות שקר כדי ליפטר מממון שבאמת פטור, ובדוגמה שטוען לא לויתי אף שהאמת שלוה ופרע, אבל כל הדברים שאסרו חכמים שהביא ריש סימן ע"ה שם לא רק טוען שקר אלא גם תובע ממון שבאמת אין חייבין לו כגון שחייבים לו מנה תובע מאתים כדי לחייבו שבועה ולגלגל למקום אחר זה שהרי תובע מה שאינו מגיע לו וכן שאר הדוגמאות שהביא שם הש"ך מדובר באופן זה...".
אדם החותם "בלנקו"[46] על מסמך בו הוספה הלוואה - היכול לטעון פרעתי?
בגמרא במסכת כתובות[47] מובאת המלצה לאדם שלא לחתום על מגילה "בלנקו" כי פתאום יכול לגלות שאדם אחר "השלים" את השטר עם התחייבות של סכום הלוואה וכעת ינסה לחייבו לשלם סכום זה:
"אמר אביי, לכתוב חתימת ידיה אחספא... ודווקא אחספא, אבל אמגלתא לא. דלמא משכח לה [ימצא אותה] איניש דלא מעלי [אדם לא הגון] וכתב עילויה מרי דבעי [מה שרוצה] , ותנן, הוציא עליה כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין"{אפילו בלי עדים}.
לפי השולחן ערוך[48] אם הוא יטען שמעולם לא התחייב לשלם סכום זה, ויבואו עדים ויעידו שזו חתימתו, בית דין יחייבו לשלם את הסכום הנקוב. אולם אם יטען שפרע את הסכום יתכן וטענתו תתקבל ולכן עלתה השאלה האם מותר לנתבע לטעון פרעתי או שאסור לו לטעון טענת שקר, ועליו לטעון את האמת.
מדברי הרא"ש[49] נראה שמותר לנתבע לשקר ולומר שפרע את אותה הלוואה שכלל לא נטל כדי לפטור את עצמו מחיוב שיקרי:
"...אבל אמגילתא לא... ואע"פ שפסק רב אלפס ז"ל [ר' יצחק אלפסי -הרי"ף] וכן הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מלווה לוה) וכן ר"י ז"ל שיכול לומר פרעתי, מ"מ איכא למיחש [צריך לחשוש] שמא יטען האמת שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי...".
התוספותחולק על כך ומציין:[50]
"פסק הרב אלפס: דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם, אבל נאמן הוא לומר פרעתי, ולא מציא אמור ליה "שטר בידי מאי בעי" אלא שטר שיש בו עדים דגובה מנכסים משועבדים. ואין נראה לרבינו יצחק, כי מניין לו זה החילוק? כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר שטרו."
שימוש בשטר מזויף לאחר שהשטר המקורי אבד והלווה מכחיש החוב
בגמרא במסכת בבא בתרא [51] הובאה תביעה על פי שטר לדיון בפני רבה. לאחר הצגת השטר בבית הדין, טען הנתבע שהשטר מזויף, ואז התובע התכופף ולחש לרבה (כדי שהצד שכנגד לא ישמע), שאכן השטר מזויף אבל היה לו שטר אמיתי שאבד, והוא נאלץ לזייף את השטר, כדברי הגמרא:
"גחין לחיש [התכופף ולחש] לרבה: אין [אכן כן], שטרא זייפא, מיהו שטרא מעליא הוה לי [היה לי שטר תקין] ואירכס [ואבד], ואמינא, אינקיט האי בידיאי כל דהו [אחזיק לעצמי שיהיה לי משהו].".
רבה סבר שניתן לקבל את התביעה כיוון שיש למחזיק טענת מיגו (שאילו היה רוצה לשקר לא היה מגלה שהשטר זויף). רב יוסף חולק עליו וסובר שכיוון שמחזיק השטר מודה שהשטר הוא "חספא בעלמא" אי אפשר לקבל את שטרו.
הכרעת הגמרא היא שבמקרה בו בעל שטר מזויף מוכיח שיושב בקרקע, הקרקע תישאר בידו, אבל במקרה בו בעל השטר רוצה להוציא ממון באמצעות השטר המזויף, בית דין לא יאפשר זאת.
יצוין שהראשונים נחלקו בשאלה האם מדובר בשטר מזויף רגיל או ב"שטר אמנה".[52]
טענת "יכולתי להבריח את השור" [יכולתי להעלים שעבוד]
הגמרא במסכת בבא קמא[53] דנה במקרה של אדם ששאל שור בחזקת שהוא תם ונמצא שהוא שור מועד והוא נגח שור חברו. הדין לפי הגמרא הוא שהבעלים משלמים חצי נזק והשואל משלם חצי נזק.
הגמרא מקשה מדוע לא יוכל לטעון השואל, שאילו דובר היה בשור תם היה יכול להבריחו לאגם ולא היה ניתן לחייבו לשלם (כיון ששור תם משלם מגופו והשור לא היה בפני בית דין). משכך אין לחייבו לשלם אפילו מחצית הנזק.
בעלי התוספות במקום אומרים[54]:
"הוה מעריקנא ליה לאגמא. תימה מה טענה היא זו א"כ היה עושה שלא כדין, בשלמא לרבי ישמעאל דאמר בעל חוב נינהו [בעל השור הנוגח הופך לבעל חוב] ניחא קצת דאיכא למימר דהוה אכלנא ליה התם [הייתי אוכל אותו באגם] או מזבנינא ליה [מוכר אותו] ולא הוה אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור [כי זה גרמא], אבל לר"ע דאמר שותפיו נינהו [ המזיק והניזוק הופכים לשותפים בגוף השור] אי הוה מעריק היה גוזל לו שורו לניזק ועוד דב"ד [שבית הדין] ינדוהו אם לא ישלם אם יש לו.
ונ"ל [נראה לי] שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה, היה ניזק ומתפשר עמי בדבר מועט, והיה מוחל לי ונמצא שהפסדתני כל היתרון".
מתירוצו של התוספות ניתן לכאורה להסיק, שלמרות שאסור משום גזל להבריח את השור לאגם ולא לשלם כלל, מותר היה לשואל שור תם לעשות מעשים שיביאו את הניזוק להסכים לפשרה, למרות שבאמת חייב לשלם הכל.[55]
בשלטי גיבורים[56] מובא חידוש:
"...דדוקא היכא דמדבר שקרים כדי לזכות בדין שקר או כיוצ"ב איכא למיחש [יש לחשוש], אבל הכא שרוצה לעשות מעשים שבשבילם ימחול לו הלה מרצונו הטוב ע"י טצדקי דקא עביד מאי קפידא איכא [מה יש להקפיד עליו?], היינו דקאמר התוס' מתוך דברים אלו שהייתי עושה... והוי כמאן דמפייס [כמו אחד שמפייס את חברו בדברים] לחבריה עד דמחיל ליה, וצ"ע."
הישועות ישראל[57] מביא סיבה אחרת בגינה היה מותר לשואל שור תם להבריח את השור. לדעתו, כל עוד לא הוגשה תביעה, לא קם חיוב פיצוי אפילו בשור המועד, ולכן אם היה השואל מבריח את השור לאגם לא היה גזלן, כי אם 'מונע מן החיוב' שהוא דבר לגיטימי. לפי שיטה זו, נראה שבכל דיני ממונות מותר לנהוג בדרך זו.
לדעת השבות יעקב,[58] טענת השואל לא מתייחסת לפעולה אקטיבית אלא למצב פסיבי. לדידו, השואל לא התכוון ממש להבריח את השור לאגם, אלא שהוא היה נמנע מלשמור אותו, ועל ידי 'שב ועל תעשה' השור היה בורח מעצמו. פעולה פסיבית שכזו בכדי להגיע לפשרה - מותרת.
לפי החזון איש[59] בכוחו של השואל לטעון שנוח לו לקבל שמירה על חיוב שקשה לגבות ממנו כגון שור תם, שיש לגבות מגופו ויש תחבולות להשתמט מהחיוב לעומת שור מועד שקל לגבות את הנזק שהוא גורם. למרות שאסור להבריח בפועל, יש בעצם אפשרות ההברחה כדי לטעון טענה כלפי המשאיל שהשאיל לו שור מועד במסווה של שור תם.
לדעת תרומת הדשן[60] ברור שאסור להבריח את השור, אבל מותר למזיק להציע פשרה לניזוק אף שהוא יודע שהוא חייב הכל. לעיתים הניזוק מוכן לקבל את הפשרה למרות שיודע שבדין יקבל יותר, מתוך חשש שמא השואל יבריח את השור. זאת בתנאי שהסכמתו של הניזוק איננה נובעת ממעשה של השואל, אלא מחמת חששו הסובייקטיבי שהשואל אדם שאינו כשר וכדבריו:
"ועוד נראה לפרש כוונות התוספות, דכך רוצה לומר מתוך דברים שהייתי עושה, כלומר מתוך שהניזק יודע שבידי לעשות דברים הללו מתפחד מזה כי לא יחזקני כשר, וידאג אולי אעשה דברים הללו אע"פ שהן אסורים לעשות, וע"י כך ימחול לי מעצמו ויעשה עמי פשרה ובזה הפסדתי בשביל שהוא מועד...".
מהמקרה של הברחת השור עולה ביתר עוז השאלה- האם בעל דין יוכל לשקר או לנקוט בדרכי תחבולה בכדי להגיע לידי פשרה שתשאיר בידו לפחות חלק ממה שמגיע לו על פי דין?
התשובה תלויה במחלוקת הרמב"ם והרשב"א האם מותר לאדם לשנות בדבריו במקרה בו אין עיוות דין בדבר. מדברי הרמב"ם[61] נראה שמותר ולדברי הרשב"א [62] נראה שאסור.
השולחן ערוך פוסק:[63]
"מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, אסור לבקש צדדים [לחפש טענות] להשמט כדי שיתרצה הלה [הצד שכנגד] לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר.
הגה [רבי משה איסרליש - הרמ"א]: ואם עבר ועשה, אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו".
מלשון השו"ע 'ממון שהוא מוחזק בו' אין הוכחה חותכת האם מדובר במי שמחזיק הממון שלא כדין או שמחזיקו כדין, אולם מדברי הרמ"א (שאינו חולק על השו"ע אלא מוסיף על דבריו), נראה שמדובר במקרה בו הנתבע מחזיק ממון שאינו שייך לו (שאם לא כן אין מקום לחייבו בדיני שמים במקרה שנהג שלא כהוגן).
הגר"א מבהיר[64]:
"ר"ל [רוצה לומר] אע"ג שאמרו בב"ק מ' ב' ונימא לי' כו' הוה מעריקנא כו', וע"ש תוס' ד"ה הוה ונ"ל כו' דמשמע דמותר - אין הדבר כן, אלא ה"ק אתה 'מה לך עלי'.
ואפילו על האמת אסור כמ"ש בשבועות ל"א א' תא קום בהדא כו'...".
מכאן ששיטת הגר"א היא שהאיסור לשקר הוא 'אפילו על האמת'.
בעל התומים מוסיף[65]:
"ופשוט לדינא דמי שיודע שיש לו מלוה ישנה על חבירו רק דאין לו בירור [לא זוכר בוודאות] וחבירו תובע אותו ויודע כשיטעון בבית דין דיש לו מלוה ישנה אצלו {לצורך קיזוז} דלא יהיה נאמן, דיכול לעשות טצדקאות ותחבולות לייגע חבירו[66]עד שיפשר עמו ולהציל את שלו במקצת, ואין כאן עול, דקמי שמיא גליא [בשמיים יודעים את האמת] ודברים מסורים ללב ונאמר בו ויראת כו'. אבל כשאין לו טענת מלוה ישינה חס ושלום להתחבל ברשע ולייגע חבירו שיפשר עמו ה"ז [הרי זה] רשע ואין מדון וחמס."
והנתיבות אומר שאם יודע שהאמת איתו אך בית הדין לא יאמין לו, מותר.[67]
הפרזה ברישום שעות עבודה של עובד שלא מקבל את זכויותיו על פי דין
לפי ההלכה אין איסור להפריז בדרישות בדרך משא ומתן, כפי שנדרי זירוזין מותרים.[68]המוכר שאמר שלא ימכור בפחות ממאה אין לדבריו תוקף של שבועה או נדר, כי מעיקרא לא התכוון לסכום שאמר אלא שזו דרך משא ומתן. כך הוא הדין גם בעניין הגשת תביעה מופרזת (או תחשיבי נזק מופרזים[69]) , כפי שסבר רבי יעקב קמינצקי:[70]
"רבנו אמר שמה שדרך כמה בנ"א [בני אדם] שכאשר מגיע לו על פי דין מנה הוא תובע מאתים (מחברת הביטוח) ואחרי המשא ומתן הוא מתרצה למנה, שזה מותר על פי דין ואינו בכלל שקר, כיון שכך הוא דרך התגרים, ואילו היה תובע רק מנה היו נותנים לו חצי מנה."
הרב זלמן נחמן גולדברג פסק,[71] שעובד שיודע שהמעביד לא יתן לו שכרו המגיע לו על פי החוק, מותר לו למלא דו"ח שעות מנופח שכולל שעות שלא עבד בפועל, כדי שהמעביד יתן לו את המגיע לו.
לפי הבן איש חי מותר אף לזייף צוואה בכדי להגיע לתוצאה שכל היורשים יקבלו המגיע להם על פי דין תורה,[72] אך יש להימנע מכך במידה ויש חשש שהדבר יתגלה ויגרם חילול ה' וכדבריו:[73]
"בת המורדת בד"ת [בדיני תורה] ותובעת ירושה מנחלת אביה בערכאות של גוים במקום שיש בנים יורשים כי לפי דיניהם הבת לוקחת ירושה עם הבן אי שרי לעשות שטר צואה או מתנה בשקר מפי האב על שם הבנים היורשים בד"ת או אם יש בזה חשש מדבר שקר תרחק ואין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה ודאי שרי ואין בזה חשש מדבר שקר דארז"ל משנים מפני דרכי השלום והא עדיפא להקים דגל התורה ואין לך שלום גדול מזה ועוד יש להביא ראיה גדולה לזה מן הגמרא דראש השנה דף כ' ע"א שלח ליה רבי יהודה נשיאה לר"א הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו מאיימין על העדים וכו' אעפ"י שלא ראוהו יאמרו ראינו ע"ש ועוד עיין בדברי רב דימי דמתני איפכא ע"ש נמצא כדי להפיס דעת הבריות שלא יהרהרו אחר ב"ד המקדשים החודש אומרים לעדים שיעידו שקר וכ"ש בכהאי גוונא וגדולה מזו יש ללמוד מהגמרא הנז' דכל שהם עושים בשביל תיקון העולם וגם כדי שלא להוציא לעז ולהרהר אחר מעשה ב"ד אין לחוש משום שקר דכל זה נכלל בכלל מה שאמרו שמותר לשנות מפני השלום אך ודאי צריך לשקול בפלס משפט העניינים ואין לעשות היתר זה בכל גוונא וישימו יראת השם על פניהם ותחלת הכל יהיו רואים היטב את הנולד שלא יצא מזה חילול ה' ח"ו אח"כ ואם אפשר שיהיה נודע לערכאות ששקר עשו ודאי צריך שיחדלו מעשות הדבר הזה כי אין לך דבר שעומד בפני חילול ה' ועל הכל צריך עצה ויתיישבו בדבר בחכמה ובתבונה ובדעת. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו."
הרב גולדברג הוסיף שבבית משפט של ערכאות שאין לו תוקף של בית דין הלכתי, אמירת טענות שיקריות נחשבות כאמירות "מחוץ לבית דין". עניין זה כשלעצמו ראוי למאמר נפרד, אך אין כאן המקום להרחיב.[74]
פרק III - סיכום ומסקנות
סיכום עמדת המשפט העברי בסוגיה
1. ערך האמת הוא ערך חשוב על פי היהדות, אך איננו ערך מוחלט ביחסים בין בני אדם. לעיתים ערכים אחרים (כגון שמירה על שלום, שמירה על צניעות וכד') גוברים על ערך האמת.
2. כשמדובר בהליך משפטי, יש "תוספת" משמעותית לערך האמת והחובה ללכת בדרך האמת, למשל באיסור להגדיל את סכום התביעה או לכפור בתביעה כדי "להרוויח" שבועה.
3. הרמב"ם כתב שיסוד האיסור הוא 'עיוות הדין'. לשיטתו יש להסתפק האם שינוי טענה שאין בה שינוי דין אסורה, או שכל שינוי יש בו עיוות, והרשב"א סבור שלעולם אסור לשקר בטענות.
4. אסור לנתבע לכפור בטענות אמת כדי להיפטר משבועה ולהודות מחוץ לבית דין ולשלם.
5. לדעת רבי יהודה, אישה המעידה לבדה שמת בעלה, נאמנת רק אם היא באה לבית דין בוכה ובגדיה קרועים. הגמרא אומרת שמותר להציע לה לבוא לבית דינו של רבי יהודה בצורה זו, ונראה שהסיבה לכך היא שבתי דין אחרים סוברים כשיטת חכמים שניתן להאמין לאשה גם ללא סימנים חיצוניים אלו.
6. הש"ך והראב"ד סוברים שמותר לטעון טענת שמא במקום טענת פטור כדי להימנע מחיוב שבועה. ניתן להבין מדבריהם שטענת שמא וטענת איני יודע אינן מהוות סתירה לטענת פטור.
7. מי שחתם את שמו על גבי מגילה, ובא אדם אחר וציין במקום הריק חיוב כספי, מותר לחותם לטעון פרעתי למרות שמעולם לא לווה, מכאן שמותר לשקר בטענות פטור כשהסיבה היא להגיע לתוצאה אמיתית.
8. אסור לעדים להעיד עדות שקר אפילו כדי להצדיק אדם שהם יודעים שטענתו טענת אמת. אסור לעדים גם לחתום על שטר שיש חיוב שאינו אמיתי, כיוון שעדים החתומים על השטר כמי שהעידו בבית דין.
9. דינו של אדם שאיבד את שטרו ומודה בבית דין שזייף שטר אחר בכדי לזכות בתביעתו הצודקת, תלויה במחלוקת רבה ורב יוסף, וההלכה נקבעה שמי שמחזיק בנכס ידו על העליונה: אם מדובר בשטר מזוייף שמוכיח בעלות על קרקע שהוא יושב בה עתה, הקרקע תישאר בידו, אבל במקרה בו מחזיק השטר רוצה להוציא ממון באמצעות השטר המזוייף, בית דין לא יאפשר זאת.
10. אסור לאדם שיודע שהוא חייב, לאלץ את חבירו להגיע לידי פשרה על ידי אמירת שקר, אך מותר לאדם לעשות תחבולות כדי להביא את חבירו לפשרה.
יש הסוברים שמותר לאדם להביא את חבירו לידי פשרה אם עושה מעשה ואינו דובר שקר או לפני שחל החיוב או במחדל פסיבי.
פעמים שעצם היכולת לעשות מעשה תחכום, אף אם אסור לעשות זאת (כגון הברחת השור - העלמת נכס משועבד), נותנת כח לביסוס טענה.
אף שאסור להבריח במקרה בו חייב לשלם, אם הצד שכנגד היה חושד בו שעלול להבריח, ולכן מתפשר, פשרה זו תקפה ואין חובה עליו להודיע שלא היה מבריח.
11. מחלוקת הרמב"ם והרשב"א האם אדם שיודע שהוא דובר אמת ואינו יכול להוכיח את דבריו, מותר לו לשקר בכדי להגיע לפשרה. לפי השולחן ערוך אסור לאדם לנקוט תחבולות להגיע לפשרה כאשר הוא יודע שאינו דובר אמת.
מחלוקת זו קיימת גם בין הגר"א, שסובר שאף מי שהאמת עימו אסור לו לנקוט צעדים אלו כדי להגיע לפשרה, לעומת התומים והנתיבות שמתירים.
12. מעיקר הדין מותר לתבוע תביעה גבוהה יותר, כדי שהפשרה תתחיל מנקודת מוצא טובה יותר, במיוחד כאשר קיים חשש שהצד שכנגדו יטען לסכום נמוך ממה שהוא יודע שהוא חייב בפועל.
13. לפי רוב פוסקי דורינו (כל החרדים וחלק מהדתיים הלאומיים) בתי המשפט במדינת ישראל המודרנית נחשבים ל"ערכאות עכו"ם".[75] משכך, לדעת הגרז"ן מותר להביא טענות שקריות בפני בתי המשפט (למשל בעדות על שעות עבודה שעבד עובד) ואלו נחשבות ל"אמירות מחוץ לבית הדין".
סוף דבר
במאמר זה סקרתי את המקורות התלמודיים וחלק מפסיקות ההלכה בכל הנוגע לערך האמת ודרך המשפט העברי לאזן בין ערך זה לבין ערכים אחרים, לא פחות חשובים.
כשעסקינן במשפט העברי, ברור ש'שבעים פנים לתורה'[76] ויתכנו פרשנויות שונות והדגשים שונים ממה שציינתי לעיל בנסותי "לעשות סדר" בנושא מעניין זה, תוך מיון וסיווג המקרים האמפיריים לתובנות כלליות ומבנה נורמטיבי מסודר ותוך הצעה לחשיבה מחודשת בנושא מרתק זה תוך התעלמות מטיעונים אפולוגטיים.
בעבר כבר ציינתי[77] את התמקדות המשפט העברי באמת אחת ואין בילתה SINE QUA NON ואי קבלת עיקרון של שוני בין אמת עובדתית לאמת משפטית תוך פגיעה בוודאות משפטית.
ראוי אם כן לסיים גם מאמר זה בדברי מר"ן הרב קוק:
"מרכז החיים של נשמת ישראל במקור הקודש היא. דרך אמת ואמונה נולדנו ובה אנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו. הדינים, דיני תורת אלוהים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון. הקודש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות... על כן המשפטים הם קודש קדשים בישראל... משה רבנו עליו השלום, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחילת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן האלוהי שמשפטי ישראל באים אליו..." [78]
מנחם (מריו) קליין
חשוון, תשע"ג
* שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, דוקטורנט למשפטים.
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים
[1]תודתי נתונה (לפי סדר א-ב) לרב עו"ד יובל בדיחי, לשופט משה דרורי, לאל"מ (מיל) משה וולף, לעו"ד שחר וולנר, לעו"ד מני סמואל ולרשם עמיעד רט על הערותיהם והארותיהם הבונות.
[4] מעבר לשמירה על סדרי משפט כסיבה למצוות שכליות שבהבנתנו ההגיונית, לאמירת אמת יש משמעות גם מבחינת הסדר האלוקי.
[5] להפעלת סעיף זה ראה למשל: ת"פ 233/81 מדינת ישראל נ' שאול מרקוס, ע"פ 675/81 מדינת ישראל נ' אלבזיז, ולאחרונה ראה תפ"ח (ים) 4063/06 בו הורשע השר לשעבר צחי הנגבי במתן עדות שקר, במסגרת חקירתו בפרשת המינויים הפוליטיים. בהכרעת הדין, הנגבי זוכה מיתר העבירות שיוחסו לו, אך הורשע בעבירה זו.
[6] וראה לעניין זה מאמרו המאלף של השופט רפאל יעקובי בדף פרשת שבוע של משרד המשפטים (עורכים: אביעד הכהן ומיכאל ויגודה) לפרשת ניצבים-וילך, שנת תשס"ב (גיליון 90).
[7] ע"א 572/74 רויטמן נ' בנק המזרחי, פ"ד כט(2) 57. עם זאת ראה הרהורים על כך במאמרו של י' גלעד, "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" עלי משפט ב (תשס"ב) 255, בעמ' 272.
[8] חשוב לציין שלפי המשפט העברי אין משביעים את העד לומר אמת, כי הוא מושבע מהר סיני. וראה לעניין זה פסק דינו של השופט אלון בבג"ץ 172/78 משה בקר נ' השופט חיים אילת, פד"י לב(3) 370 שצוטט ע"י השופט משה דרורי בבר"ע (י-ם) 775/03 אבישג אוהנה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ובת"א (י-ם) 3248/01 אסף יונס נ' קופת חולים כללית.
[9] ראה א. שיינפלד, נזיקין, במסגרת סדרת חוק לישראל, בעריכת נ' רקובר (ירושלים תשנ"ב) עמ' 233, האומר שמסיבה זו הנזק נחשב כ"גרמי" [=נזק ישיר], ולא כ"גרמא" [=נזק עקיף] וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, עמ' תעח-תעט. ראה גם אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תעט, ליד ציון הערה 206. וראה גם שם, כרך ח, עמ' תלג ובמקורות הנזכרים שם.
[10] וזאת בנוסף כמובן לסיבות כלליות שאינם סוציולוגים- למשל, ההשפעה של הערכת הסיכון להתפס או הסכום המונח על כף המאזניים.
[11] אני, כיליד ריו דה ז'ניירו למשל, יכולתי להבהיר מתי ברזילאי תמיד ישקר (לא הוכשל ברחבה! לא היה פנדל!).
[12] בארה"ב שופט הפועל כך מפר כללי אתיקה יסודיים שכן הוא מבצע PROFILING של העדים.
[13] בנושא ההתייחסות של בתי המשפט במדינת ישראל כעל ערכאות עכו"ם אטפל בהמשך.
[14] להרחבה והעמקה בסוגיה ראה: לוהלל יצחק, "אמירת שקר למניעת הפסד", משפטי הלוי ב' בני ברק, תשס"א עמ' מ-עח, הלוי הלל יצחק, "האם יש הכשר לשיק?", משפטי הלוי, שם, עט-קיב, ויסקוט יפתיאל, "האיסור לשקר - מקורו ומוחלטותו", מאבני המקום, קובץ יא תש"ס עמ' 210-221, לאו דוד, "מדבר שקר תרחק", משכיל לדוד, מודיעין תשס"ח עמ' תקפז-תרה, ברנס אבינועם, "היחס למוכסים ולגבאים", המאיר לארץ, גל' 31 אדר תש"ס, 54-83, עמיטל יהודה, "מדבר שקר תרחק", עלון שבות גל' 163 חשון תשס"ד 27-36.
[15] בעניין השפעת אפולוגטיקה בפרשנות דיני התלמוד, ראה ויכוח ביני לבין כב' השופט דרורי כיצד ליישם שיטת פיצוי הפסד השתכרות לעתיד, בפסק דיני בת"א (שלום תל-אביב) 11463-05 דיין נ' כלל חברה לביטוח(09.03.11) ובפסק דינו בת"א (מחוזי י-ם) 5412/03 פלוני נ' שירותי בריאות כללית , 22.08.11) והביטוי הפולמוסי לכך במאמרי "יסוד אי הודאות בפסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד במשפט העברי", פורסם בעלון השופטים ע"ש שמוליק ברוך ז"ל בעריכת ד"ר עמי קובו , עלון מספר 11/11 .
[16] רב בכולל אוניברסיטת בר-אילן.
[17] בבלי, יבמות, סה ע"א ; בבלי, כתובות יז, ע"א ; בבלי, בבא מציעה, כג ע"ב ; בבלי, שבועות, לא, ע"א ; בבלי, יבמות, קטז, ע"ב ; בבלי, כתובת כא ע"א ; בבלי, בבא בתרא , לב ע"ב ; בבלי, בבא קמא, מ ע"א ; בבלי, שבועות, יד, ע"א.
[19] ולפי חלק מהוגי הדעות יש ערך למצוות גם ללא ההשפעה החברתית. ללכת בדרכיו - לא כדי שיהיה נוח לחברה אלא זו מטרתנו בחיים.
[20] פרקי אבות פרק א' משנה יב.
[22] וראה הרחבה בדיון על תפקידו של אהרון במאמרו של השופט דרורי "שיפוט וגישור: לדמותם של השופט משה רבנו והמגשר אהרון הכהן", עלון השופטים ע"ש השופט ברוך ז"ל, גליון מס' 3 (ינואר 2011) וכן מאמרו של השופט קידר, "הפשרה במשנת הרב דוב הלוי סולובייצ'ק", עלון השופטים ע"ש השופט ברוך ז"ל, גליון מס' 4 (פרואר 2011).
[23] מסכת יבמות דף ס"ה עמ' א .
[24] בראשית פרק י"ח פסוק י"ב.
[25] בראשית פרק י"ח פסוק י"ג.
[26] מסכת כתובות, יז ע' א'.
[29]מסכת בבא קמא דף קי"ג עמ' א'
[30] בשולחן ערוך יורה דעה סימן רל"ב סעיף י"ד
[31] ועיין ברכת אברהם, מאמרים והדרכות עמ' קסד.
[32] מסכת שבועות, דף לא, עמוד א'.
[33] תוס' ד"ה "שלא אתחייב" מסכת שבועות דף לא עמ' א'.
[34] כי כרגע אין לו מספיק כסף לשלם את כל החוב- כולל החוב ממקור אחר.
[35] פרק ט"ז מהלכות טוען ונטען הלכה ט'.
[36] מסכת שבועות דף לא עמוד א'.
[37] ובלשון ימינו: עיוות הדין הוא יצירת פער בין האמת העובדתית לאמת המשפטית.
[38] שו"ת הרשב"א חלק ג' סימן פ"א.
[39] החכמת שלמה חו"מ סימן ע"ה ס"ק א' כתב שכיום שתיקנו שבועת היסת ותיקנו חרם, אין משמעות מעשית לדין זה (שהרי אין צורך להעלות את סכום התביעה כדי שהנתבע יתחייב להישבע שגם כופר בכל חייב שבועה) לפיכך לא נכתב הדין בטור ובשו"ע.
[40] משנה במסכת יבמות דף קיז, עמ' ב'.
[41] בבלי, יבמות, דף קטז, עמ' ב'.
[42] מלואי אבן, סימן ב' עמ' 3 (לובלין-תרפ"ה).
[43] שו"ע בחו"מ סימן ע"ה סעיף ט"ז.
[45] באות כה בקונטרס 'בענין עשיית תחבולות ולשקר בכדי לזכות בשלו' (מאת הרב רקובר),ספר ברכת אליהו, חו"מ חלק ג'.
[46] חלק, שלא נכתב עליו כלום, נייר חלק, באופן עיוור - מתוך מילון אתר וואלהhttp://milon.walla.co.il .
[47] בבלי, כתובת דף כא עמ' א'.
[48] חו"מ סימן ס"ט סעיף ב'.
[49] בכתובות פרק ב' סימן י"ז.
[50] כתובת דף כא עמ' א' [דיבור המתחיל והוציא עליו]
[51] מסכת בבא בתרא דף לב עמ' ב'.
[52] דהיינו שטר שניתן מתוך אמון הלווה במלווה, שלא יתבע ממנו באמצעות השטר שבידיו.
[53] בבא קמא דף מ עמ' א'.
[54] בדף מ עמ' ב' בדיבור המתחיל "הוה"
[55] וכך נראה גם מדברי הגר"א בביאור דברי תוספות.
[56] מסכת שבועות דף יד, עמ' א' מדפי הרי"ף אות א'.
[57] ישועות ישראל סימן י"ב עין המשפט ס"ק א'.
[58] ח"א סימן קס"ג, הו"ד בפת"ש חו"מ סימן י"ב ס"ק ח'.
[59] ב"ק סימן ז' ס"ק י"א.
[60] סימן ש"ו (בהסברו השני לדברי תוס').
[61] פרק ט"ז מהלכות טוען ונטען הלכה ט'.
[63] חו"מ סימן י"ב סעיף ו':
[64] חו"מ סימן י"ב סעיף ו' ס"ק י"א.
[66] בלשוננו אנו כיום - משלוח שאלונים, גילויי מסמכים, פרטים נוספים וכדומה. יתירה מזו, האם ניתן לנפח תביעה סתם בכדי להגיע לסכום שמעבר לסמכות "סדר דין מהיר" בכדי להשתמש בכלים פרוצדוריאלים אלו? וראה בספרי "סדר דין מהיר בבתי משפט השלום" נבו הוצאה לאור בע"מ (מהדורה שנייה) תש"ע - 2009.
[67] נתיבות משפט בביאורים סימן קטן ג'.
[68] משנה נדרים דף כ עמ' א'.
[69] וראה לעניין זה מאמרם של השופט גולדס ועו"ד אגרא בהצעה למודל חדש להליך פשרה בתיקים שעניינם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.
[70] ראה בספר במחיצת רבנו, עמ' ק"ע.
[71] ראה הגישו עצמותיכם - מהלכות טוען טעון, הרב רפאל שטרן, עמ' 286.
[72] הבן איש חי מסתמך, בין היתר, על המקרה של עדות החודש ששם מכמינים (מערימים) על העדים שישנו עדותם כדי להתאים את הלוח למה שנוח לנו.
[73] תורה לשמה סימן שע"א.
[76] וכדברי חז"ל בבבלי, סנהדרין לד, ע"א: "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים".
[78] הראי"ה קוק, ' ישראל ותחייתו' ג.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.