אדם מבוגר שוכר את הדירה מאז 1976 תמורת 140 שקל לחודש. בית המשפט קבע שלא מתקיימות לגביו עילות פינוי כמו אי-תשלום שכר דירה או בניה בלתי חוקית
בית משפט השלום בירושלים דחה לאחרונה תביעת פינוי שהוגשה נגד איש המתגורר מזה 48 שנה בדירה בעיר, בשכירות מוגנת. התובע, בעל הדירה שלאחרונה מכר אותה, טען שקיימות עילות שמצדיקות את הפינוי ובהן אי-תשלום שכירות והזנחה קשה של הנכס שגרמה לרטיבות ועובש. השופטת מיכל הירשפלד קבעה שטענותיו לא בוססו.
בשלהי 1976 חתמו הצדדים על הסכם שכירות מוגנת ביחס לדירה שברחוב המדרגות בעיר הקודש. דמי השכירות נקבעו על 140 שקל בחודש. בשלב מסוים ביצע הדייר המוגן סגירת מרפסת.
בדצמבר 2017, אחרי יותר מארבעים שנות מגורים בגירה, הוגשה התביעה לבית המשפט. התובע, שבמועד זה היה בעלי הדירה ומכר אותה ב-2022, טען שיש מספר עילות פינוי נגד הנתבע ויש להורות לו לארוז חפצים ולצאת.
העילה האחת, לטענת התובע, הינה אי תשלום שכר דירה בשנים 2011 עד 2017 כאשר החוב שנצבר לדייר המוגן בהקשר זה הגיע ל-11,380 שקל. סיבה נוספת להורות על פינוי הדייר נעוצה, לשיטת התביעה, בכך שהוא סגר את המרפסת ללא היתר כחוק וללא הסכמת בעל הדירה.
לבסוף טען התובע להזנחה קשה מצד הדייר, שהביאה לכך שדירתו מטונפת וסובלת מרטיבות ועובש במקלחת, כאשר גם לדירה שתחתיה נגרמו נזקים.
מנגד, הדייר התכחש לחוב השכירות הנטען, שלדבריו עומד על 100 שקל בלבד. עוד הוא טען כי התובע ואשתו אישרו לו בזמנו לסגור את המרפסת. בנוגע לטענת ההזנחה נימק הדייר שמדובר בדירה ישנה ואי אפשר לצפות שתיראה כחדשה.
לטענת הדייר, התובע "מחפש" הצדקה לפנות אותו, אך העילות הנטענות לא הוכחו ומכאן שהוא ובנו, המתגורר עמו, רשאים להמשיך לגור בדירה.
השלים עם סגירת המרפסת
תחילה ציינה השופטת הירשפלד כי אחרי הגשת התביעה מכר התובע את הדירה לאדם אחר, כך שקיים ספק אם בכלל נתונה לו כיום הסמכות לדרוש את הפינוי. כך או כך, היא קבעה גם לגופו של עניין שהתביעה לא מבוססת מספיק.
השופטת ציינה שהתובע לא הפגין בקיאות ביחס לתשלומים שבוצעו גם לפני שנת 2011, ובנסיבות אלה לא ברור מה בדיוק ארע בשנה זו ש"רק ממנה והלאה ידע התובע במדויק לומר כי הנתבע הפסיק באופן פתאומי ובלתי מוסבר" לשלם.
בתוך כך השופטת דחתה את גרסת התובע לפיה פנה "עשרות פעמים" לדייר בעניין השכירות, שכן הוא לא הציג לבית המשפט אפילו פנייה אחת בכתב.
אשר לסגירת המרפסת הבהירה השופטת שגם לשיטת התובע הדבר ארע לפני 1990, 27 שנים טרם הגשת התביעה. היא קבעה כי שתיקתו רבת השנים של התובע מלמדת שהסכים, או לפחות השלים, עם פעולת הדייר.
לסיום דחתה השופטת את עילת ההזנחה וגרימת נזקים. היא נימקה שהתובע לא צירף חוות דעת מומחה אשר תתמוך בגרסתו שמקור הנזקים הוא בהתנהלות קלוקלת מצד הדייר.
השופטת סיכמה כי נדמה שהתובע אכן מבקש "למצוא" עילה לפינוי הדייר, יותר מאשר הוא מוטרד מהפרות כאלה ואחרות של הסכם השכירות. לפיכך היא דחתה את התביעה והשיתה עליו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,850 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד עמיחי מגער
- ב"כ הנתבע: עו"ד סימה אפרת ברוכים
עו"ד משה לין
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.