האב דרש שהאם תשתתף בהוצאות של שלוש בנותיהם המשותפות בהסתמך על פסיקת העליון מ-2017, אך בית המשפט למשפחה קבע: על האב חל הדין השרעי שמחייב אותו לממן את צרכי הילדים לבדו.
בפסק דין שדחה לאחרונה תביעת מזונות שהגיש אב משמורן על שלוש בנות (8,12,13) המשתייך לדת המוסלמית, קבעה השופטת אביבית נחמיאס מבית המשפט למשפחה בצפת כי אין אפשרות לחייב את אמן להשתתף בהוצאותיהן. נפסק כי הדין השרעי מחייב את האב במזונות באופן מוחלט וכי פסיקת בית המשפט העליון מלפני כשנתיים בנוגע להשתתפות שוויונית במזונות ילדים לא חלה על מי שדינו האישי מוסלמי, מאחר שהתבססה על מקורות החיוב בהלכה היהודית בלבד.
ההורים נישאו באופן פרטי כשהאם היהודייה עוד הייתה קטינה. בהמשך היא המירה את דתה לאיסלאם וכשבגרה השניים התחתנו שוב לפי הדין השרעי.
לפני כ-4 שנים עזבה האם את הבית, לטענתה עקב משבר נפשי שפקד אותה כתוצאה מהתנהגות אלימה של בעלה ואחיו. גרסת האב הייתה שונה, והוא טען כי היא נטשה אותו.
בהמשך האם חזרה ליהדותה וב-2017 התגרשה מהאב באופן רשמי. בחלוף שנה, לאחר שהליך יישוב סכסוך בין ההורים לא צלח, הגיש האב תביעת משמורת בבית הדין השרעי ושם נקבע כי הילדות יהיו במשמורתו הבלעדית וייפגשו עם אימן אחת לשבועיים במרכז קשר ואחת לחודש במסעדה. בפועל, עקב התפרצות אלימה שאירעה במרכז הקשר, האב לא מביא את הילדות למפגשים עם האם מזה חודשים ארוכים.
במסגרת תביעת מזונות שהגיש בבית המשפט למשפחה טען האב כי האם חייבת להשתתף בהוצאות הילדות מכוח חוק המזונות וההלכה של בית המשפט העליון שקבעה חובת מזונות שוויונית בין ההורים לילדים מעל גיל 6.
האם טענה לעומת זאת כי במקרה הנוכחי המזונות צריכים להיפסק לפי הדין האישי שחל על האב, וזהו הדין השרעי אשר מטיל עליו חובת מזונות מוחלטת.
ציווי אלוהי
השופטת אביבית נחמיאס ציינה כי האם צודקת וכי האב – שהצהיר בעצמו שהדין המוסלמי חל על התביעה – צריך לשאת במזונות לבדו ללא כל השתתפות מצד האם, וגם ההלכה של בית המשפט העליון לא יכולה לעזור לו.
בהקשר זה השופטת הבהירה כי פסיקת העליון לא רלוונטית כיוון שהתבססה על הדין העברי שלפיו חובת המזונות המוחלטת המוטלת על האב מסתיימת בגיל 6 כשלאחר מכן חל "דין צדקה" שמאפשר חלוקה שוויונית בין ההורים.
לעומת זאת, הדין השרעי קובע חובת מזונות מוחלטת עד למועד שבו הילדים יוכלו לעבוד ולהתפרנס (גיל 18 או סיום הלימודים), ובפסק דין שניתן בהקשר זה כבר נקבע כי החלת ההלכה של העליון על מוסלמים תגרום ל"ביטול הוראות מפורשות שציווה אלוהים".
הדבר היחיד שיש להתחשב בו ברוח ההלכה, הוסיפה השופטת, הוא מידת המימון של צרכי הילדים ביחס ליכולותיה של האם, לזמני השהות ולמידת המעורבות בגידולם.
אלא שבמקרה הנוכחי השופטת שוכנעה כי האב מסוגל לשאת במלוא הצרכים לבדו שכן הראיות מעידות על יכולות כלכליות גבוהות (נוהג ברכב בשווי 300 אלף שקל, רוכש באדידס ומקבל קצבת נכות גבוהה והטבות רבות). מלבד זאת, האב היה המפרנס היחיד במשפחה, ואם יכול היה לעמוד בהוצאות בעת הנישואים, הוא יכול לעמוד בהן גם לאחריהם.
התביעה נדחתה אך השופטת החליטה שלא לחייב את האב בהוצאות, למען רווחת הילדות.
עו"ד יניב מויאל
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.