השניים נישאו לפני עשרות שנים ועברו לחו"ל. לאחר הפרידה האישה חזרה ארצה וגרה בדירה שקיבל האיש בירושה, שאוחדה עם דירה נוספת צמודה שרכש. בית הדין הגדול קבע כי שתי הדירות יחולקו שווה בשווה.
בית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורה של אישה במסגרת סכסוך חלוקת רכוש, והפך את החלטת בית הדין האזורי בנתניה בנוגע לזכויותיה בדירה בה התגוררה. הרב אליעזר איגרא, הרב א' אהרן כץ והרב שלמה שפירא, פסקו לטובת האישה מחצית מהזכויות באותה דירה, לאחר ששוכנעו כי באופן מהותי מדובר בנכס משותף.
מדובר למעשה בדירה "מאוחדת", שהורכבה מ"דירה גדולה" ו"דירה קטנה". את הדירה הגדולה הבעל קיבל בירושה מהוריו. הדירה הקטנה שהיתה צמודה לה נרכשה על ידו כעבור זמן מסוים, ובהמשך שתי הדירות חוברו אך נותרו רשומות כשתי דירות נפרדות במרשם המקרקעין.
את הדירה "המאוחדת" הם השכירו לצד שלישי, בעוד הם התגוררו בחו"ל. עם פרוץ המשבר ביחסיהם, האיש נשאר בחו"ל ואילו היא שבה לארץ ועברה להתגורר בדירה לבדה במשך כמה שנים, ואף ערכה בה שיפוץ נרחב.
הליכי חלוקת הרכוש נדונו בהתאם ל"הלכת השיתוף", ההלכה החלה על בני זוג שנישאו לפני 1974, ולא בהתאם לחוק יחסי ממון החל על אנשים שנישאו לאחר מכן. ההבדל העיקרי הוא שישנה הנחה של שיתוף בנכסים, ואין צורך להוכיח באופן פוזיטי כוונה לשיתוף, אלא הצד השני צריך לסתור את ההנחה.
בית הדין האזורי קבע, בין השאר, כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בדירה הקטנה, היות שנרכשה במהלך הנישואין. בהקשר זה בין הדין דחה את טענת הבעל שלפיה הדירה נרכשה מכספי ירושה.
בשונה מכך, בית הדין קבע כי האישה לא הוכיחה שיתוף בדירה הגדולה אותה קיבל בירושה כאמור, ומתוך ספק, הדירה תישאר בידי האיש.
גורלה של "הדירה הגדולה" היתה הסוגייה המרכזית שעליה נסוב ערעורה של האישה.
פרוצדורה לא נוחה
באופן כללי, הדיינים הבהירו שגם בדירת ירושה – הגם שמדובר בנטל הוכחה כבד יותר – יכולה להיחשב כנכס שצד אחד שיתף בו את הצד השני, אם "חזקת השיתוף" מבוססת היטב, למשל במקרים של נישואים ממושכים ושיתוף כלכלי.
במקרה הנדון, ובניגוד לבית הדין האזורי, הדיינים קבעו כי אם אכן הדירה הקטנה נרכשה מכספים משותפים ולא מכספי ירושה – על בסיס קביעת בית הדין האזורי – הרי שאיחוד הדירות מוכיח "כוונת שיתוף" גם בדירה הגדולה.
"אין אנו זקוקים להוכיח שיתוף בדירה הגדולה למעלה מכל ספק אלא לקבוע שחזקת השיתוף – הקיימת ביסודה – לא התערערה דיה. וזאת ודאי נוכל לקבוע," הוסיפו.
בהמשך דחו הדיינים את טענת המשיב שלפיה נהג בנכס זה באופן שונה, ולא רשם אותו על שם השניים. הדיינים סברו שהעובדה שהאיחוד לא הושלם ברישום ולא נרשם על שם המערערת אינה מלמדת כשלעצמה על אי שיתוף, ואפשר שנבעה מכך שמדובר בפרוצדורה בירוקרטית נדירה ולא-נוחה, שהרבה אנשים היו מוותרים עליה. "משכך הימנעות מהסדרת רישום כזה אין בה כדי ללמד שהכוונה באיחודן של הדירות לא הייתה לאיחוד מלא," כתבו.
חיזוק לקביעתם מצאו הדיינים גם בעובדה שאחרי הקרע המערערת גרה לבדה בנכס, ואף ביצעה שיפוץ.
בסיכומה של נקודה זו, נקבע כי "הצדדים שותפים בחלקים שווים בדירה המאוחדת – הקטנה והגדולה גם יחד."
המשיב חויב לשלם למערערת 5,000 שקל עבור הוצאות משפט.
- ב"כ המערערת: עו"ד זיו גרובר
- ב"כ המשיב: עו"ד מנחם חפר
עו"ד עדי קלביר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.