בני הזוג הסכימו שבסופו של דבר הרכוש שלהם יעבור לבנו של הבעל. לאחר מותו התחרטה האלמנה על כך שנישלה את הילדים שלה וניסתה לעקוף את ההסכמה, אלא שבית המשפט קבע כי פעלה בחוסר תום לב ובניגוד לחוק.
בית המשפט למשפחה בתל-אביב ביטל לאחרונה עסקה של העברת דירה במתנה מסבתא לנכד שלה, כיוון שבוצעה בניגוד לצוואות הדדיות שערכה עם בעלה המנוח ב-2012. השופטת תמר סנונית פורר קבעה כי האלמנה ביצעה את המהלך מתוך חרטה על כך שנישלה את ילדיה מהעיזבון אלא שהצוואה אסרה עליה להעביר רכוש שירשה מבעלה לאחרים כדי להבטיח שיגיע בסופו של דבר לבנו מנישואיו הראשונים. בפסק הדין נקבע כי הדרך החוקית לפעול הייתה לבטל את הצוואה ההדדית באמצעות החזרת הרכוש שירשה האלמנה ועריכת צוואה חדשה.
בצוואות ההדדיות קבעו בני הזוג כי עם מותו של אחד מהם יעבור רכושו לבן הזוג שנשאר בחיים, ולאחר מותו לבנו של הבעל. בחלקה של האישה בצוואה היא כתבה במפורש שהחליטה לנשל את ילדיה מהצוואה בשל התנהגות לא ראויה כלפיה והיא מעוניינת שכל הרכוש יעבור לבנו של המנוח, שראתה בו כבנה.
לאחר מותו של הבעל ב-2014 ירשה אלמנתו את רכושו, בהתאם לצוואה. הרכוש כלל בין היתר זכויות בדירת המגורים המשותפת ובדירה נוספת שירש מאמו. ב-2016 היא מכרה את דירת המגורים, לטענתה כדי לממן דיור מוגן.
בנו של המנוח הניח לזה אף שסבר שהפעולה הייתה מנוגדת להוראות הצוואה אך כשהתברר לו בהמשך שהיא רוקנה את העיזבון ונתנה לנכד שלה את הדירה הנוספת, שהייתה שייכת לסבתו, הוא הגיש תביעה לביטול העסקה.
התובע טען כי אביו חתם על הצוואה ההדדית מתוך הסתמכות על כך שבסופו של דבר רכושו יעבור לבנו. לפיכך, כללו הצוואות הגבלה על השימוש שיכול בן הזוג שנשאר בחיים לעשות ברכוש שירש מהאחר.
לטענתו, הנתבעת פגעה באינטרס ההסתמכות של אביו ופעלה בניגוד לצוואה ההדדית, ואם רצתה לבטל אותה היה עליה לפעול לפי הוראות חוק הירושה המחייבות את בן הזוג להחזיר לעיזבון את הרכוש שירש.
הנתבעת טענה בין היתר כי הזכייה שלה ברכוש בעלה הייתה מוחלטת וללא סייגים. לדבריה, הצוואות לא כללו הגבלה על זכותו של בן הזוג שנותר בחיים לעשות ברכוש שירש ברצונו, והכוונה הייתה שרק הרכוש שייוותר לאחר ששניהם ילכו לעולמם יועבר לתובע.
יורש אחר יורש
השופטת סנונית פורר קבעה שהצדק עם התובע. הנתבעת ואביו ערכו צוואות הדדיות שכללו הסדר המכונה בחוק "יורש אחר יורש", כשהכוונה הייתה שהרכוש של שניהם יגיע בסופו של דבר לתובע. צוואות אלה אכן הטילו מגבלה על ביצוע עסקאות ברכוש שירש בן הזוג שנותר בחיים, כדי להבטיח שהתובע יירש אותו.
השופטת ציינה כי מהעדויות עלה כי לאחר מותו של המנוח חזרה הנתבעת לקשר עם ילדיה וחשה אשמה על כך שהדירה אותם מצוואתה. אלא שכשהבינה כי ביטול הצוואה ההדדית מחייב אותה להחזיר את הרכוש שירשה החליטה לפעול בדרך של עקיפת הוראות חוק הירושה.
בנסיבות אלה קבעה השופטת כי העברת הדירה לנכד נעשתה בניגוד לחוק ולצוואה ההדדית ובחוסר תום לב, בפרט נוכח העובדה שמדובר בדירה שהמנוח קיבל בירושה מאמו וברור שלא רצה שתגיע לידיים זרות.
לפיכך השופטת הורתה על ביטול העברת הדירה לנכד אך החליטה שלא לחייב את הנתבעת בהוצאות כדי שלא ללבות את הסכסוך המשפחתי.
- ב"כ התובע: עו"ד מייזלס ועו"ד לנגהולץ-לוי
- ב"כ הנתבעים: עורך דין קראוס
עו"ד רז בן-ארצי
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.