המוכרת נפטרה ובנותיה רשמו את הנכס על שמן ודרשו לפנות את הרוכש. בהליך משפטי שפתח נגדן הוא הציג הסכם ישן וחתום ואישור ממשרד האוצר. בית המשפט האמין לו
שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב נועה גרוסמן הורתה לאחרונה למחוק רישום של שתי נשים כבעלות זכויות בחנות בעיר לאחר ששוכנעה שאמן מכרה את החנות ב-1971. בכך, היא קיבלה בקשה שהגיש הרוכש להצהיר עליו כבעלים אף שלא פעל לרישום הזכויות שלו במשך יותר מיובל. הסכם ישן, חותמת של משרד האוצר והעובדה שהוא וגיסו החזיקו בחנות לאורך שנים ארוכות, שכנעו את השופטת שמדובר בעסקה אמיתית.
בעלת החנות המקורית נפטרה ב-2005. 13 שנים לאחר מכן, נזכרו בנותיה להעביר את הזכויות על שמן כיורשות. בעקבות תביעת פינוי שהגישו לאחר מכן, פנה הרוכש לבית המשפט וביקש שיצהיר עליו כבעלים האמיתי מתוקף הסכם מכר שנכרת בינו לבין בעלת החנות ב-1971.
המבקש טען שרכש את הנכס תמורת 27,500 לירות ופתח איטליז. כעבור שנה וחצי העביר אותו לגיסו, שהפעיל בו נגריה וכיום מחזיק אותו כמחסן. המבקש הפנה לכך שההסכם בויל ונושא את חתימת משרד האוצר, בהתאם לחוקים שחלו אז. עוד הוא הדגיש שאם החנות לא הייתה שלו המוכרת לא הייתה יושבת בחיבוק ידיים במשך כ-35 שנים עד מותה, ומאפשרת לגיסו להחזיק בה.
הבנות טענו בין היתר, כי ההסכם מזויף ואין שום הוכחה לכך שהמבקש שילם לאמן. עוד הן ציינו כי החנות הייתה שייכת גם לאביהן ואמן לא הייתה יכולה למכור אותה בלעדיו. כדי להסביר מדוע לא פעלו במשך שנים לרישום הזכויות ציינו כי היו בטוחות שהנכס נטוש. אחרי שפנה אליהן יזם נדל"ן החליטו לרשום אותו על שמן וגילו שמישהו פלש אליו.
לא תמימות
השופטת נועה גרוסמן שוכנעה שהמבקש הוא הבעלים למרות הקושי בהצגת ראיות על רקע העובדה שעורך הדין שייצג בעסקה והמוכרת כבר לא בין החיים.
בין היתר היא ציינה כי בעדותו העיד המבקש "בביטחון ובנחרצות" על רכישת החנות והקמת האיטליז. הוא אמנם לא הציג קבלות על התשלום אבל היא האמינה לו כשאמר "אני נתתי את הכסף בזיעה שלי". עוד היא ציינה כי מצאה תמיכה לדברים בהסכם עצמו, שבו נכתב כי התשלומים הועברו למוכרת לצד חתימתו של עורך הדין. ראיה נוספת לאותנטיות של העסקה מצאה השופטת בחותמות האוצר.
באשר לגרסת הבנות, קבעה השופטת כי הן לא הוכיחו ששני ההורים היו בעלי החנות במשותף. עוד היא שוכנעה שהמבקש וגיסו החזיקו בנכס מאז 1971, וקשה לה להאמין שההורים לא היו פועלים נגדם לו היו סבורים שפלשו אליו.
השופטת הוסיפה שהטענה שההסכם זויף לא גובתה בראיות ובחוות דעת גרפולוגית. "המבקש הציג הסכם חתום ובהעדר ראיה טובה המעידה על האותנטיות שלו, לרבות על זיוף חתימה וכיו"ב, יש ליתן להסכם הכתוב את הבכורה", כתבה.
לבסוף, השופטת העירה שהיא לא מאמינה שהבנות חשבו שהנכס נטוש וביצעו את רישום הזכויות בתמימות. היא כתבה שהגרסה הזו "אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, ובעיקר אינה מתיישבת עם עצם קיומו של ההסכם... ועם החזקה הארוכה בחנות...".
לפיכך, השופטת קבעה כי הסכם המכר תקף ויש למחוק את הרישום של הבנות ולאפשר למבקש להירשם כבעל הזכויות בחנות, בכפוף לכך שימלא אחר דרישות הרשויות. הבנות חויבו בהוצאות של 10,000 שקלים ואגרת משפט.
- ב"כ המבקש: עו"ד ניסים ביטון
- ב"כ המשיבות: עו"ד מיקי ממיסטבלוב וליהי שוורצמן-קיסר, עו"ד מקרקעין
עו"ד אייזיק סטולוב
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.