הרב, ממייסדי ישיבת בני עקיבא בקריית שמואל חיפה, תבע את הישיבה לפני 3 שנים בטענה שהפרה את התחייבותה להעניק לו בעלות בדירה בה התגורר עם משפחתו בתקופת כהונתו. ביהמ"ש קבע כי הוא זכאי רק לכספים שהשקיע בדירה.
בתביעה שהגיש הרב ב-2014 בביהמ"ש המחוזי בחיפה הוא עתר להכריז עליו כבעל הדירה או לחילופין לחייב את הישיבה לשלם לו את שווייה או לכל הפחות, להשיב לו את הכספים שהשקיע בה בתוספת פיצוי על עוגמת נפש. זמן מה לאחר הגשת התביעה נפטר הרב ומשפחתו המשיכה בהליכים.
הרב המנוח כיהן בתפקידו בישיבה במשך כ-22 שנה. לטענת המשפחה, בתחילת דרכו בישיבה סוכם עימו בעל פה כי יקבל בעלות על הנכס. בהסתמך על סיכום זה מכר הרב את דירתו הקודמת והשקיע את התמורה וסכומים נוספים בדירה שבישיבה.
ב-1978 נחתם הסכם בין הרב לישיבה אשר לטענת התובעים אינו משקף את הסכמתם האמיתית, ולפיו התחייבה הישיבה רק להחזרת כספי ההשקעה בדירה עד לגובה 40% משוויה. לטענתם, ההסכם נחתם על ידי הרב בלית ברירה ומתוך רצון להשיג מסמך כלשהו שיבטיח את זכותו בדירה.
ארבע שנים לאחר מכן, ומשההשקעה לא הוחזרה לרב, חתמו הצדדים על הסכם חדש במסגרתו חזרה הישיבה על התחייבותה הישנה להעביר את הנכס לרב.
ואכן, כך לטענת התובעים, הישיבה עשתה נסיונות להעביר את הנכס על שם הרב אך נתקלה בקשיים כשהתברר שמבנה הישיבה לרבות הדירה בנויים על קרקע ציבורית שלא ניתנת להעברה כנכס למגורים.
לנוכח קשיים אלה, הישיבה הציעה לרב פתרונות אחרים ובין היתר, מימון דירה חלופית, אולם גם אלה לא יצאו אל הפועל בסופו של דבר.
התובעים טענו כי לאור המצג שהציגה הישיבה בפני הרב לפיו הדירה היא רכושו – יש לראות בהסכם האחרון כהסכם המחייב.
מנגד, הישיבה טענה כי ההסכם המחייב הוא ההסכם משנת '78 שלפיו עליה להחזיר לו את כספי ההשקעה בדירה, כאשר מסכום זה יש לנכות דמי שימוש ראויים בגין התקופה שהרב ומשפחתו התגוררו בדירה לאחר תום כהונתו.
הישיבה טענה גם כי ההסכם החדש היה לכל היותר התחייבות להתקשר בעתיד בחוזה להענקת זכויות במקרקעין, שבפועל מעולם לא נחתמה. הישיבה הפנתה לכך כי חוזה החכירה מול המנהל אוסר על העברת הזכויות לבעלות פרטית והדבר אף אסור על הישיבה בהיותה מלכ"ר.
ראשית רעיון
השופטת אספרנצה אלון קבעה כי ההסכם המודפס מ-78' הוא ההסכם המחייב . לדבריה, בניגוד להסכם זה, בהסכם המאוחר יותר חסרים פרטים חיוניים כנדרש ב"חוזה מקרקעין" והוא אף נוגד את הסכם החכירה מול המנהל.
השופטת ציינה כי מהתנהגות הצדדים לאחר חתימתו ניתן להסיק כי הם לא ראו בהסכם המאוחר הסכם מחייב אלא "ראשית רעיון" בלבד, שכן הוא לא דווח לשלטונות המס, לא נחתם ייפוי כוח לביצועו ואף נעשו ניסיונות לאחריו להגיע להבנות לגבי תשלום כספי מוסכם.
בנסיבות אלו פסקה השופטת כי הישיבה תשיב לתובעים כ-550,000 שקל (40% מעלות הבנייה המשוערכת), ותפצה אותם בכ-110 אלף שקל בגין עוגמת הנפש עקב אי-הסדרת הנושא במשך שנים רבות.
באשר לדמי השימוש – הטענה נדחתה על ידי השופטת מהסיבה שלא נתבעה בהליך נפרד ומהסיבה שפינוי הדירה לפי ההסכם היה צריך להתבצע לאחר החזר כספי ההשקעה לרב – שמעולם לא נעשה.
הישיבה חויבה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך 25 אלף שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד יוחנן וינר
- ב"כ הנתבעת: עו"ד יוסף דיין
עו"ד צביקה מועלם
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.