עובד בשנות ה-50 לחייו התבקש לעלות על סולם ולמסור דלי צבע לעובד אחר. הסולם החליק והוא שבר את המרפק ונותר עם נכות קשה. כתוצאה מהתאונה הוא נפלט ממעגל העבודה
השופטת אילת הרנוף קיבלה לאחרונה תביעה שהגיש עובד זר מאריתריאה נגד חברת כוח האדם ״זרוע הזהב״ (שאינה פעילה עוד) ורכבת ישראל. ב-2014 הוא נפגע בתאונת עבודה כשהועסק בתחנת הרכבת באשדוד כעובד ניקיון וסולם שעליו טיפס החליק וגרם לנפילתו. רכבת ישראל הכחישה את התאונה והאחריות אך השופטת הטילה עליה לשלם את רוב הפיצוי.
העובד, יליד 1960, הוא פליט מאריתריאה שנכנס לישראל בשנת 2011 ומחזיק ברישיון ישיבה זמני. הוא סיפר שהועסק דרך חברת כוח אדם בתחנה והחל את עבודתו כחודשיים וחצי לפני התאונה.
לדבריו, ביום התאונה התבקש להעביר דלי צבע במשקל של כ-25 ק״ג לעובד אחר שעבד בגובה על פיגום בצביעת קירות התחנה. לצורך כך, טיפס על סולם שהיה במקום בעודו אוחז בדלי הצבע. הוא העביר את הדלי לעובד הנוסף וכשהחל בירידה מהסולם, הסולם החליק לפתע והוא נפל ארצה ונפגע במרפק ימין.
הוא פונה ברכב של אחד העובדים בתחנה לבית החולים קפלן שם אובחן שבר במרפק. הוא נותח ושוחרר לאחר שישה ימי אשפוז.
לדבריו, חברת כוח האדם ורכבת ישראל (הנתבעות) לא סיפקו לו סולם תקני ובטיחותי לצורך ביצוע העבודה, שכן לא היו בתחתית הסולם גומיות כנדרש.
המבטחת של חברת כוח האדם טענה שהפוליסה אינה כוללת כיסוי לעבודות ניקיון בגובה. עוד היא טענה כי מכל סכום שייפסק יש לנכות 100,000 שקל עבור השתתפות עצמית של חברת הניקיון. היא הוסיפה כי התובע פעל על פי הנחיות והוראות הרכבת ואין להטיל עליה אחריות.
רכבת ישראל הכחישה את עצם קרות התאונה ואת אחריותה. היא ציינה שלא היה בתחנה סולם, והסולם הנטען אינו בבעלותה.
ללא אפשרות בחירה
השופטת אילת הרנוף מבית משפט השלום בהרצליה קיבלה את התביעה. היא התרשמה שעדותו של התובע מהימנה וכנה וכי התאונה אכן התרחשה.
היא הוסיפה שמעדות נציג רכבת ישראל עלה כי מנהל התחנה הוא האחראי בפועל על העובדים בתחנה. בנסיבות אלה, על רכבת ישראל חלות חובות של מעביד כלפי התובע.
השופטת קבעה שמנהל התחנה לא דאג לוודא ולפקח שהתובע אינו מטפס על סולם ואינו מבצע עבודה בגובה, לה הוא אינו מוכשר. לפיכך, רכבת ישראל התרשלה כשלא דאגה לתובע לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדרכות מתאימות ולפיקוח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים.
גם על חברת כוח האדם הוטלה אחריות והשופטת כתבה כי החברה הייתה חייבת לוודא שמקום העבודה שאליו שלחה את התובע מקיים סביבת עבודה בטוחה. במסגרת היחסים בין הנתבעות הטילה השופטת אחריות בשיעור של 10% על חברת כוח האדם ואת עיקר האחריות בשיעור 90% על רכבת ישראל.
השופטת לא מצאה לנכון להטיל אשם תורם על התובע. היא כתבה שבשים לב לפערי התרבות והכוחות היא אינה סבורה כי היתה לתובע אפשרות בחירה שלא לבצע את ההוראה שקיבל.
באשר לנזק ציינה השופטת כי לפי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט נגרמה לתובע פגיעה "מאד קשה במרפק", והוא נותר עם הגבלה משמעותית בתפקוד היד הימנית הדומיננטית.
בסיכומו של דבר ולאחר שנקבע שחלקה של חברת כוח האדם קטן מגובה ההשתתפות העצמית חויבה רכבת ישראל לשלם את מלוא הפיצוי: 792,0000 שקל כשיפוי לביטוח לאומי ו-240,000 לתובע.
בנוסף היא חויבה בשכ״ט עו״ד בסך 23.4% והוצאות.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד שירה פינקלשטיין
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.