המעסיק טען כי הציע לעובדת לעבוד כשכירה אך היא סירבה והתעקשה לקבל את השכר במזומן. בית הדין אמנם מתח ביקורת על התנהלות העובדת, אך חייב את המעסיק לפצותה ולשלם לה את זכויותיה.
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קיבל את תביעתה של עובדת משק בית לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות, לאחר שהוכח כי היא פוטרה מעבודתה אצל בני זוג שהעסיקו אותה במשך כ-6 שנות עבודה שבהן קיבלה את שכרה ב"שחור". השופטת שרה שדיאור קיבלה את טענות העובדת (התובעת) ופסקה לה פיצויי פיטורים וזכויות נוספות, אך מתחה ביקורת על התנהלותה מול מעסיקיה.
התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעים במשק בית לאחר שנבצר מהנתבע לסייע בעבודות הבית והנתבעים נזקקו לסיוע קבוע בביתם. העסקתה של התובעת החלה באוקטובר 2007 והסתיימה בינואר 2014. בתחילת התקופה שכרה עמד על 35 שקל לשעה, ובשל העובדה שעבדה אצל הנתבעים מעל ל-6 שנים הועלה שכרה ועמד בסוף התקופה על 38 שקל לשעה.
בתביעה שהגישה בדצמבר 2014, לאחר שפוטרה מעבודתה אצל הנתבעים, התובעת טענה כי מאחר שפוטרה מבלי שקיבלה הודעה מוקדמת, ולנוכח קיומם של יחסי עבודה בינה לבין הנתבעים, מגיעים לה פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.
לטענתה, מאחר שלא שולמו לה תשלומים נוספים מעבר לסכומי השכר השעתי כפול שעות העבודה בפועל, מגיע לה פיצוי עבור רכיבים נוספים הנובעים מקיום יחסי העבודה בין הצדדים כגון דמי הבראה, חופשה, חגים ופנסיה.
אלא שהנתבעים טענו שהתובעת בחרה במודע לתת שירות כ"קבלן עצמאי" וסירבה להירשם בביטוח לאומי כשכירה ולהצעתם לעבוד כשכירה בשכר שעתי של 25 שקל. על כן הם טענו כי היא לא זכאית לרכיבי שכר וזכויות הנובעות מיחסי עובד-מעסיק.
התחמקה מרשויות המס
השופטת שדיאור קבעה כי התובעת נהגה לקבל במודע מאנשים רבים תשלום גבוה במזומן עבור עבודתה, ללא תלושי שכר ואף נרשמה במקביל בשירות התעסוקה לקבלת השלמת הכנסה. לכן השופטת מתחה ביקורת חריפה על התובעת וציינה כי עדותה הייתה מלאת סתירות, דבר שפגע במהימנותה.
בהקשר זה השופטת ציינה כי באופן מודע ושיטתי, התובעת בחרה שלא להירשם כעובדת כדי לשמור על זכויותיה במשרד השיכון ובביטוח לאומי, וכדי להתחמק מתשלומים לרשויות המס.
עם זאת, השופטת הבהירה שבפסיקת בתי הדין לעבודה נקבע באופן עקבי כי מתקיימים יחסי עובד-מעסיק בין עובדת במשק בית לבין בעלי הבית המעסיקים אותה. לעניין זה השופטת הוסיפה כי על אף שמקובל לשלם לעובדי משק בית את שכרם במזומן, העובדים לא נחשבים לעצמאים, ואין בהיעדר של ראיה בכתב לתשלום השכר כדי לקבוע את מעמדו של העובד.
משכך, השופטת פסקה כי בין התובעת לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעסיק. לפי העדויות והראיות שהוצגו בפניה, השופטת קבעה כי התובעת הועסקה בהיקף של 28% משרה וכי היא אכן פוטרה ללא הודעה מוקדמת בניגוד לחוק.
לנוכח ההכרעה כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לנתבעים, ולאחר שהשופטת בחנה את זכויות התובעת, נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת סך של כ-36,000 שקל עבור פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, דמי הבראה, חגים וחופשה וכן הפרשות לפנסיה.
לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 2,500 שקל. לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד דיני עבודה קרן בר יהודה, עו"ד נועה יסלסון
- ב"כ הנתבעים: עו"ד יצחק הוס
עו"ד ואיל אבו יוסף
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.