דייני הרבני לא שללו מהאישה את הכתובה משום שהאשמה בגירושין טמונה בבעלה העקר. למרות זאת, האישה יצאה מהנישואים כמעט בלי כלום, כיוון שסכום הכתובה מזערי ונשללו ממנה זכויות בדירה שנרכשה במהלכם.
אישה שבעלה סובלת ממחלה שהפכה אותו לעקר ולאימפוטנט קצה בחיי הנישואים וביקשה להתגרש. הבעל הסכים ובשנה שעברה הם התגרשו אחרי שחתמו על הסכם גירושין.
לאחרונה בית הדין הרבני בירושלים פסק במספר מחלוקות רכושיות שהם הותירו להכרעתו, בהן זכאות האישה לכתובה ולפיצויי גירושין, זכותה לקבל כספים שהתקבלו בעקבות מכירת הדירה המשותפת והשאלה האם היא שותפה בדירה שרכש הבעל בתקופת הנישואים ורשומה על שמו בלבד.
הנושא הראשון שהעסיק את הדיינים הרב אוריאל לביא (אב"ד), הרב שלמה תם והרב דוד מלכא היה הכתובה. הדיינים בחנו את עמדת פוסקי ההלכה וקבעו כי בנסיבות המקרה אין לראות את האישה כמי שיזמה את הגירושים ומפסידה בשל כך כתובה.
הדיינים ציינו כי לא ניתן לדרוש מהאישה להישאר עם בעל עקר שהיא אפילו לא יכולה לקיים עמו יחסים אלא אם הוא משתמש בתרופות. מדובר לדבריהם ב"שגרת חיים בלתי רגילה" ו"האישה זכאית להפסיק לחיות כך".
לאחר שנקבעה עצם הזכאות לכתובה עברו הדיינים לחישוב הסכום שלה שננקב במטבעות עבריים קדומים – 200 זוזים ו-200 זקוקים. הדיינים מצאו כי הדרך הנכונה לאמוד את שוויים היא בהשוואה למשקל כסף צרוף, ולאחר שערכו חישובים בהתאם להוראות חכמי ההלכה, קבעו כי הכתובה שוות ערך ל-4.8 ק"ג כסף.
אף שמדובר בסכום מזערי (כ-300 שקל), הדיינים לא סברו שמגיעים לאישה בנוסף גם "פיצויי גירושין" כיוון שאין מקור הלכתי, חוקי או אחר לפיצוי כזה, ובפרט כשכיום נשים מקבלות את זכויותיהן הכלכליות בחסות החוק.
ככה זה לפי ההלכה
הסוגייה הבאה עסקה בשתי הדירות. ראשית, הדיינים קבעו כי הבעל חייב להחזיר לאשתו 140 אלף דולר – מחצית התמורה שהתקבלה עבור הדירה המשותפת שנמכרה. יצוין שכספי המכירה הופקדו לחשבונו האישי של הבעל בהסכמת האישה, אולם הדיינים לא סברו כי המשמעות היא שבהסכמתה ויתרה האישה על הכסף או הסכימה כי ישמש לצרכים שוטפים ומותרות – כפי שהבעל ניסה לטעון.
הדיינים ציינו כי האישה מימנה בזמנו חצי מהדירה בעזרת הוריה וסביר להניח שהם לא היו מסכימים להשקיע בדירה לו היו סבורים שהתמורה בעדה פשוט תתבזבז.
מלבד זאת, מאחר שלאורך תקופת הנישואין נהנתה האישה מחיי פאר ורווחה במימון משפחת הבעל, סביר להניח שלא חשבה שכספה יממן את סגנון החיים בו הורגלה.
עמדה שונה, וחריגה יש לציין, הובעה על ידי הדיינים לגבי הדירה השנייה שלטעמם שייכת אך ורק לבעל אף שנרכשה במהלך תקופת הנישואים.
נזכיר, שהדיינים פסקו לפי ההלכה ולא לפי החוק, שאז ייתכן שהתוצאה הייתה שונה, אולם במקרה הזה נקבע שלפי פוסקי ההלכה יש להוכיח כוונת שיתוף בדירה שנרשמה על שם אחד מבני הזוג ומומנה על-ידו – וזו לא הוכחה.
הדיינים הבהירו כי העובדה שבני הזוג התגוררו בדירה הזו אינה מעידה על כוונת שיתוף, ולעומת זאת העובדה שרק הבעל חתום על הסכם הרכישה ורשום כבעלים מעידה על "גילוי דעת מפורש" מצדו שאינו מעוניין לחלוק בה.
בסיכומם של דברים האישה זכתה בכתובה בסכום זעום ובעוד 140 אלף דולר – מחצית התמורה על מכירת הדירה המשותפת, בעוד שהאיש נותר עם דירה שלמה בידיו.
- ב"כ האישה: עו"ד אורית מדר, עו"ד יחזקאל גרוסברג
- ב"כ הבעל: עו"ד דב פרימר
עו"ד רעות שדה
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.