הבעל ויתר על זכויותיו בשתי דירות תמורת 1.2 מיליון שקלים בלבד אבל האישה דרשה שישלם בנוסף גם פיצויי גירושים וכתובה. בית הדין הרבני הגדול הבהיר לה שעליה להסתפק במה שקיבלה וחייב אותה בהוצאות
אישה שמעכבת קיום של הסכם גירושים כבר יותר משנה בדרישה שבעלה לשעבר ישלם לה עוד 2 מיליון שקלים עבור פיצויי גירושים וכתובה בנוסף לכך שוויתר על חלקו בשתי דירות משותפות, חויבה בהוצאות של 10,000 שקלים. בהחלטה של בית הדין הרבני הגדול נקבע שהפרשנות שהיא מבקשת לקרוא לתוך ההסכם תואמת את הרצון הסובייקטיבי שלה אבל לא את לשונו.
ההסכם גובש בעזרת דייני בית הדין הרבני האזורי במטרה לגרום לאישה להתגרש אחרי שעיכבה במשך חודשים ארוכים את הגירושים עקב דרישות כספיות שונות.
בהסכם נקבע בין היתר כי הבעל, שחייב לאישה כתובה ופיצויי גירושים, יעביר לה את זכויותיו בשתי דירות משותפות – באחת מהן היא מתגוררת והשנייה מושכרת – תמורת 1.2 מיליון שקל בלבד. עוד סוכם כי כל אחד מהצדדים יישאר עם החובות והזכויות שצבר בשנות הנישואים ויתר ההליכים ביניהם ייסגרו.
לא חלפו שבועיים והאישה ביקשה לבטל את ההסכם בטענה שהוא לא הוגן ושחתמה עליו תחת לחץ והטעיה. אבל בית הדין הרבני דחה את טענותיה וקבע כי הסכימה לתנאים מרצונה החופשי, לאחר התמקחות ומשא ומתן ומתוך מודעות מלאה למשמעויותיו.
בתוך כך פנתה האישה לבית הדין הרבני הגדול ודרשה בין היתר לחייב את הבעל בנוסף בכתובה ובפיצויי גירושים של 2 מיליון שקל, בתשלום חובות שרובצים על הדירות ובהחזר דמי השכירות שהוא גובה מהדירה המושכרת.
הבעל טען לעומת זאת שהאישה מעכבת את ביצוע ההסכם בטענות סרק. הוא הבהיר כי עשה ויתור משמעותי כשהסכים לוותר על הדירות תמורת סכום נמוך ולא ייתכן שבנוסף הוא יישא בחובות שהיו ידועים בשעת חתימת ההסכם. עוד הוא טען כי לאישה לא מגיעים דמי שכירות על דירה שהיא מעכבת את העברת הזכויות בה.
ויתורים הדדיים
נשיא בית הדין הרב הראשי לישראל דוד ברוך לאו והדיינים הרב אליעזר איגרא והרב מיכאל עמוס קבעו כי הדרישות של האישה מבטאות את מה שהיא חושבת שמגיע לה אבל לא תואמות את לשון ההסכם.
לפי תנאי ההסכם, הבהירו, האישה לא זכאית לדבר מעבר לזכויות בדירות ובשום מקום לא נכתב שהבעל יצטרך לשלם את החובות שרובצים עליהן – עניין שנלקח בחשבון בעת הערכת שוויין. החיוב היחיד שהוטל על הבעל בהקשר הזה הוא לשתף פעולה ולחתום על המסמכים לצורך העברת הזכויות.
בתוך כך הדיינים הזכירו כי מדובר בהסכם פשרה שבו כל אחד מהצדדים ויתר על חלק מדרישותיו כדי להרוויח את הזכות שלא לנהל יותר מאבקים משפטיים ולצאת לדרך חדשה – זכות שחוסכת זמן וכסף וכוללת גם תועלת נפשית. הדיינים הוסיפו עוד כי ההסכם לא נחתם "ברגע של חוסר מחשבה" אלא לאחר התמקחות ומשא ומתן כשכל אחד מהצדדים ויתר לחברו וקיבל מנגד זכויות אחרות.
לפיכך בקשת האישה נדחתה. נקבע כי האישה לא זכאית לכתובה ופיצויים בנוסף לדירות וגם לא לדמי שכירות על דירה שהיא מעכב את מסירתה. עוד נפסק כי כל אחד מהצדדים יישא בחובות שלו – כפי שקבע ההסכם, וניתנה לאישה ארכה של 60 יום להעביר לבעלה את התשלום המוסכם. לבסוף חויבה האישה בהוצאות של 10,000 שקל בשל העלאת טענות סרק ועיכוב קיום ההסכם.
- ב"כ האישה: טוענים רבניים יהודה אבלס ומשה ליבוביץ ועורך דין רפאל דין פרס
- ב"כ הבעל: עורך דין לענייני משפחה משה מילר
עו"ד שאול אטיאס
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.