העסקים שהקימו בני זוג לשעבר קרסו ונשארו עם חובות של כ-1.8 מיליון שקלים לעיריית ירושלים. בית המשפט קבע כי אין שום סיבה מוצדקת לחייב אותם לשלם מכיסם בגלל טעויות ניהול
השופטת אורנה סנדלר-איתן מבית משפט השלום בירושלים קבעה לאחרונה כי עיריית ירושלים לא תוכל לגבות חובות ארנונה של מכוני כושר בסכום של כ-1.8 מיליון שקלים מהבעלים שלהם. בפסק הדין נקבע כי הבעלים – בני זוג לשעבר – הקימו את המכונים כדי להגשים חלום ולמרות מאמצים רבים לא הצליחו להרים אותם כלכלית עד שקרסו ונשארו בלי שום דבר. בנסיבות אלה אין שום סיבה לחייב אותם באופן אישי בחובות של העסק.
בני הזוג לשעבר הפעילו את מכוני הכושר באמצעות שתי חברות שהקימו. ב-2005 החברה הראשונה נקלעה לקשיים ופעילותה הופסקה והחברה השנייה רכשה אותה. אלא שגם היא לא הצליחה ונסגרה ב-2011.
בתביעה שהגישה העירייה ב-2014 עקב חובות ארנונה של קרוב ל-1.8 מיליון שקלים, היא דרשה לחייב את הבעלים לשלם אותם מכיסם.
העירייה התבססה על חוק ההסדרים שמאפשר לגבות חובות מס מבעלי שליטה של חברות שהפסיקו את פעילותן. עוד טענה העירייה כי אפשר לחייב את הבעלים גם באמצעות הרמת מסך לפי חוק החברות, משום שניצלו לרעה את החברות כדי לשלשל לכיסם רווחים ורימו אותה כשהגיעו להסדר תשלומים על סמך מצג שקרי כאילו החברות יכולות לפרוע את חובותיהן.
בני הזוג לשעבר טענו לעומת זאת כי התביעה "נפלה עליהם כרעם ביום בהיר" אחרי שמפעל החיים שלהם קרס. כיום הם בקושי מצליחים להתפרנס ומשלמים על הטעויות. הם טענו בין היתר כי אין עילה לחייב אותם באופן אישי לפי חוק ההסדרים משום שלא נשארו עם שום דבר אחרי שהזרימו לחברות כמיליון שקל מכיסם כדי לנסות להציל אותן. עוד הם טענו כי אין הצדקה להרים את המסך משום שלא פעלו במתכוון כדי להונות אלא פשוט לא הצליחו לעמוד בתשלומי הארנונה הגבוהים למרות מאמצים לכסות את החובות.
נותרו בחסרון כיס
השופטת אורנה סנדלר-איתן קבעה כי חיוב אישי של בעל שליטה במס של חברה שנסגרה אפשרי אם לקח מהחברה נכסים בלי לשלם או בתשלום חלקי. אלא שבמקרה של הנתבעים, הם לא קיבלו דבר. "לא זו בלבד שהנתבעים לא שלשלו לכיסם כספים כלשהם מנכסיהן של *** ו***, אלא שהם נותרו בחסרון כיס משמעותי כתוצאה משרשרת הפעולות העסקיות אותן נקטו במרוצת השנים", כתבה.
השופטת הוסיפה ודחתה את טענותיה של העירייה מכוח חוק החברות, לאחר ששוכנעה כי הנתבעים כשלו בניהול העסק אבל לא פעלו מתוך כוונה להונות או לרמות. היא ציינה כי הנתבעים, שהקימו את העסק כדי להגשים חלום, לא רצו לוותר עליו והמשיכו בפעילות למרות הקשיים תוך מאמץ רב לפרוע את החובות אבל נכשלו.
"אני סבורה כי אין המדובר בענייננו במקרה חריג המצדיק שימוש בסעד הקיצוני והמרחיק לכת בדמות הרמת מסך", כתבה. "בלשון המחוקק, אין זה 'צודק ונכון' להשית על כתפיהם של הנתבעים את חובותיהן של החברות".
השופטת הוסיפה כי לא ברור מדוע העירייה טענה שהתובעים רימו אותה כשהגיעו איתה להסדר וממילא לא נראה כי ההסדר גרם לה לנזק כספי כלשהו.
לפיכך, התביעה נדחתה והעירייה לא תוכל לגבות את החוב מהנתבעים. היא חויבה לשלם להם 90 אלף שקלים הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
- ב"כ התובעת: עו"ד אפרת דבוש ינקלביץ ממשרד י. שפירא ושות' עורכי דין
- ב"כ הנתבעים: עו"ד בתיה קאופמן
עו"ד מיה זיסמן שנצר
עוסק/ת ב-
מיסים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.