בית המשפט קבע כי עיריית הרצליה לא רשאית לגבות את החוב אחרי ששנים ישבה בחוסר מעש, וחייב אותה למסור את האישור כדי לאפשר העברת זכויות בנכס לידי הרוכש שלו.
העירייה סירבה להנפיק "אישור על היעדר חובות" לצורך העברת זכויות במרשם המקרקעין, בטענה שבעלת הנכס חייבת לה כ-300 אלף שקל על היטל סלילה מ-1992. בשבוע שעבר בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב הורה לה לספק את האישור משום שבמשך כ-22 שנים לא נקטה בשום פעולה אקטיבית לגביית החוב.
מדובר בסכסוך ארוך ומורכב בנוגע לקרקע בהרצליה שבבעלות החברה הקבלנית "אברהם כהן ושות'" ובה מספר חנויות. ב-2009 החברה נקלעה לקשיים כלכליים ומונה לה כונס נכסים.
ב-2014 פנה הכונס לקבל מהעירייה אישור על העדר חובות לצורך העברת זכויות ב-3 חנויות בפרויקט לידי אחד הרוכשים בפרויקט. אולם העירייה סירבה לתת לאחת החנויות אישור בשל חוב על היטל סלילת כביש מ-1992 (במקור עמד ההיטל על כ-109 אלף שקל והיום הוא מתקרב ל-300 אלף שקל).
שנה לאחר מכן הכונס והחברה עתרו נגד ההחלטה. העותרים טענו כי ב-1997 נכרת הסדר חוב עם העירייה במסגרתו היא התחייבה להנפיק אישורים להעברת בעלות בנכסי מקרקעין רבים שייכים לחברה תמורת תשלום 600,000 שקל, ומשכך היא לא הייתה רשאית לסרב לבקשתם.
אולם הטענה המרכזית שנדונה בפני השופטת יהודית שטופמן הייתה שיש לקבל את העתירה משום שבמשך כ-22 שנה העירייה לא נקטה פעולות אקטיביות לגבייתו, ולמעשה הפעולה היחידה שנקטה נבעה מהפנייה היזומה שלהם אליה. העותרים אף טענו שיש לקחת בחשבון את הנזק שנגרם לרוכש בשל התנהלותה.
מנגד, העירייה טענה כי לא חל שיהוי בפעולת הגבייה, שכן בשל הנסיבות החריגות של העניין ומורכבותו לא נותרה בידיה אפשרות למעט "גבייה פסיבית" של החוב, כלומר המתנה עד לשעת כושר שבה הנישום יצטרך ממנה אישור כלשהו.
רעם ביום בהיר
באופן כללי השופטת שטופמן הבהירה כי לפי פסיקת בית המשפט העליון יש לבחון את פעולות הגבייה שעשתה העירייה במשך השנים לצד "ותק החוב", וזאת באיזון מול התנהלות הנישום וחובת תום-הלב שלו.
במקרה זה, הזכירה השופטת, "ותק החוב" במועד הגשת העתירה עמד על יותר מ-22 שנים, שהרי העירייה ביקשה לגבות את החוב מהעותרים ב-2014 כאשר הם באו לקבל אישור היעדר חובות.
בעיקרו של דבר השופטת סברה שיש להעדיף במקרה זה את אינטרס ההסתמכות של הפרט – במקרה זה הכונס והרוכש – על פני האינטרס הציבורי של גביית החוב. בהקשר זה השופטת הזכירה שהליך הכינוס החל ב-2009, ולאחר כחמש שנים אושרה מכירת החנות לרוכש.
בכל אותה תקופה העותרים הסתמכו על הידיעה – ולא הייתה להם סיבה לחשוב אחרת – שאין לחברת הבנייה נושים נוספים (דוגמת העירייה).
דברים שציטטה השופטת מפי השופט פוגלמן מבית המשפט העליון מסכמים את העניין בצורה חדה: "האפשרות שרשות מקומית תנקוט שב ואל תעשה משך שנים רבות ותתעורר יום אחד כשיעלה חפץ מלפניה לנחות על האזרח במפתיע כרעם ביום בהיר תוך שימוש באמצעי גבייה מינהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה ונעדרת הגינות".
בתוך כך השופטת הוסיפה כי כדי להצדיק שימוש בהליכי גבייה פסיבית, יש לנקוט קודם בגבייה אקטיבית, דבר שהעירייה לא עשתה.
לא נפסקו הוצאות משפט.
- ב"כ העותרים: עו"ד מיכה צמיר (כונס הנכסים)
- ב"כ המשיבים 1-2 (העירייה): עו"ד אילנה בראף ואח'
- ב"כ המשיבים 3-4: עו"ד חגי שלו ואח'
- ב"כ המשיבים 5-8: עו"ד ברוך חכים ואח'
עו"ד עמרי ארז
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.