ב-2014 פקח בנייה הושעה מעבודתו בעירייה לאחר שנפתחה נגדו חקירה על עבירות שוחד. בית המשפט ביטל את ההשעיה עקב פגמים מהותיים בהליך ופסק לעובד פיצוי של 25,000 שקל.
בדצמבר 2013 זומן פקח בנייה בעיריית אילת לחקירה משטרתית בחשד לביצוע עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים.
כחודש לאחר מכן שלח ראש העירייה לפקח "זימון לשימוע בטרם השעיה". את ההודעה קיבל הפקח לידיו ביום חמישי כשהשימוע נקבע ליום ראשון. בקשתו לדחיית השימוע במספר ימים נדחתה.
לאחר השימוע החליט ראש העירייה להשעות את הפקח "עד לסיום הליכי החקירה המשטרתית".
בנסיבות אלה פנה הפקח לבית הדין לעבודה בבקשה להורות על ביטול ההשעיה. בקשתו התקבלה והוא הוחזר לעבודתו.
בין לבין הגיש העובד תביעה בה עתר להצהיר שהשעייתו נעשתה בניגוד לדין. הוא דרש מהעירייה את הפרשי השכר בגין תקופת ההשעיה ופיצויים על עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב.
לטענתו, העירייה לא הייתה מוסמכת להשעותו לתקופה העולה על 45 יום. הוא הוסיף שהעירייה לא הפעילה שיקול דעת והסתמכה רק על החקירה הפלילית מבלי להביא בחשבון שיקולים נוספים כמו התוצאות הכלכליות והאישיות של החלטת ההשעיה כלפיו.
עוד לדבריו, השעייתו נעשתה מבלי שעמדו בפני העירייה ראיות מבוססות ומבלי שנשקלה על ידה חלופה פוגענית פחות כמו העברה לתפקיד אחר. התובע הוסיף שבשימוע לא ניתנה לו הזדמנות אמיתית להתגונן בפני הטענות.
העירייה הדגישה מצדה שהעבירות שיוחסו לתובע היו חמורות והשעייתו הייתה הכרחית לשמירת "הנראות הציבורית ומניעת פגיעה במוסר העבודה בשירות הציבורי".
אל פתחי תהום
השופטת יעל אנגלברג שהם מבית הדין לעבודה בבאר שבע קיבלה את טענת התובע שהעירייה לא הייתה רשאית להשעות אותו עד לתום החקירה הפלילית אלא לכל היותר לתקופה של עד 45 ימים.
השופטת קבעה בנוסף שהעירייה לא נתנה לתובע מספיק זמן להתארגן לשימוע. היא הדגישה בהקשר זה שזכות הטיעון היא זכות יסוד הנמנית על "עיקרי הצדק הטבעי" וכחלק מהזכות היה על העירייה לתת לעובד הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיו.
לדבריה, בשימוע עצמו כל שנמסר לתובע היה שהוא נערך בשל הודעת המשטרה על פתיחת החקירה מבלי שהוצגו בפניו פרטים בנוגע לתלונה שהוגשה. השופטת ציינה בהקשר זה שהתיק המשטרתי נגד התובע נסגר בהמשך מחוסר ראיות.
"נקודת המוצא של הנתבעים הייתה שדי בהגשת תלונה ופתיחת חקירה פלילית כדי להשעות את העובד ואין צורך לקחת בחשבון שיקולים נוספים" כתבה השופטת וציינה ש"בהתנהלות זו נפל פגם של ממש". היא הוסיפה שהעירייה לא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים כמו נסיבותיו האישיות של התובע וגם לא הביאה בחשבון חלופות פוגעניות פחות כמו העברתו זמנית לתפקיד אחר.
בנסיבות אלה קבעה השופטת שהחלטת העירייה בטלה והתובע זכאי להשלמת שכרו בגין תקופת ההשעיה.
"השעיית עובד מעבודתו בוודאי לתקופה בלתי מוגבלת, עשויה להביאו אל פתחי תהום" כתבה השופטת וציינה שהעירייה לא ראתה לנגד עיניה את התובע כעובד וכאדם.
בסיכומו של דבר פסקה השופטת שבנוסף על תשלום השכר על העירייה לפצות את התובע ב-25,000 שקל בתוספת הוצאות של 10,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד שרון אלמקייס חכמון
- ב"כ הנתבעים: עו"ד ליאת קינן
עו"ד דיאב ראפת
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.