העירייה תבעה בעל נכסים שגר בחו״ל ודרשה ממנו לשלם חובות ארנונה של חמש שנים. ביהמ״ש קיבל את טענת הנתבע כי פולשים מחזיקים בנכסים והודעות החוב נשלחו לכתובת שגויה.
בתביעה שהוגשה ב-2011 דרשה עיריית ירושלים מאדם שבבעלותו שלושה נכסים מסחריים בעיר לשלם חובות ארנונה שהצטברו מאז 2006. בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע שהעירייה פעלה שלא כדין כשהעבירה את רישומי הנכסים על שם הנתבע ולא עשתה צעדים מתבקשים לאיתורו.
בבסיס התביעה עמדו שלוש חנויות במזרח ירושלים ששייכות לנתבע. הנכסים הושכרו לשוכרים שונים אך בשנת 1997 חדלו אלה לשלם דמי שכירות. הנתבע הגיש נגדם תביעת פינוי ותביעות כספיות שהתקבלו.
ב-2006, לאחר שנים של התדיינויות והליכי הוצאה לפועל, הגיע מולם הנתבע להסדר שלפיו הם יפנו את הנכסים. המנעול הוחלף ובהתאם לדרישת השוכרים בא כוחו מסר לשניים מהם מכתב המאשר שהם מסרו את ״מפתחות החנות״. זמן קצר לאחר מכן חזרו השוכרים למקום, פלשו לנכסים והם מחזיקים בהם עד היום.
על בסיס המכתב שנמסר לשוכרים העירייה העבירה את חיוב הארנונה לנתבע, ללא ידיעתו. במסגרת התביעה היא דרשה ממנו לשלם את חובות הארנונה מאז 2006, בסכום של כ-450,000 שקל.
הנתבע טען כי העירייה לא הייתה רשאית להעביר את רישום המחזיק וחבות הארנונה מהשוכרים אליו על סמך המכתב. הוא הוסיף כי הודעות ששלחה אליו העירייה נשלחו לכתובת שגויה ודבר החיוב נודע לו רק ב-2015 כשעוכב ביציאתו בשדה התעופה בשל הליכי הוצאה לפועל.
העירייה טענה מנגד כי די בהודעה חד צדדית של שוכר כדי להעביר ממנו את חובת תשלום הארנונה, כפי שנעשה במקרה זה. לדבריה, היה על בא כוחו של הנתבע לדעת כי מסירת מכתב שכזה לשוכרים יכול להביא לשינוי חזקה ברישומי העירייה ולהעברת חיוב הארנונה לכתפי מרשו.
״נשמת החוק״
השופטת מיקה בנקי מבית משפט השלום בירושלים ציינה כי לצורך העברת חזקה יש צורך בהודעה בכתב מטעם המחזיק והעירייה לא הייתה צריכה להסתפק בהודעה בעל פה של השוכרים בצירוף אותה ״אסמכתא״ על פינוי החנויות.
היא קבעה כי לא הייתה לנתבע כל סיבה להניח כי תשלום הארנונה יופסק או יושפע בכל דרך אחרת מניסיון הפינוי הכושל ומהמכתב שנמסר לשוכרים. לדבריה, אופן מסירת הודעות העזיבה מטעם השוכרים היה צריך לעורר חשד ולהביא לבדיקה נוספת על ידי פקיד העירייה, שהתעלם מ״נורות אדומות״.
עוד לדבריה, הוכח כי פניות העירייה ודרישות הארנונה נשלחו לכתובת שגויה לאחר שחל שיבוש ברישום הכתובת הנכונה של הנכסים. היא הדגישה כי משלוח הודעת חיוב אינו מהלך טכני אלא שלב מהותי בהקמת חבותו של הנישום. במהלך השנים העירייה ידעה שכל ההודעות ששלחה חזרו ובכל זאת לא נקטה בצעדים מינימליים לאיתור הנתבע.
עוד הדגישה השופטת כי גביית מס אמת היא עיקרון יסוד בדיני המס, ״נשמת החוק ותכליתו״, כשהחובה לשלם ארנונה מוטלת על ״מחזיק בנכס״. לדבריה, אילו הייתה העירייה פועלת באופן סביר מבעוד מועד היא יכלה לראות בקלות כי העברת החיוב לנתבע הייתה לא תקינה. בנסיבות המקרה היה עליה לגבות ארנונה מהפולשים שהם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכסים.
בסיכומו של דבר דחתה השופטת את התביעה וחייבה את העירייה בשכר טרחת עו״ד בסך 20,000 שקל.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד שי אהרון
עוסק/ת ב-
מיסים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.